אוהבים
קרה משהו מאוד לא שגרתי בבית המשפט העליון.
הרכב של שלושה שופטים, בראשותו של השופט יצחק עמית, דן בערעור פלילי, שעניינו היה עבירות מין במשפחה ועסק בפרשה שבה גיסה של ילדה בת 12 ביצע בה עבירות מין חמורות בחדרי חדרים אין-סוף פעמים - ועם כמה שמקרים כאלה גורמים לרעידת אדמה בלב, אלה מקרים שמכתיבים את השגרה שלנו.
למרות שהערעור של הגיס נדחה על-ידי הרכב השופטים והוא נמצא אשם ומעתה והלאה החופש שלו עטוף באזיקים, השופט יצחק עמית בחר לפנות באופן מאוד לא שגרתי אל הקרבן, הילדה בת ה-12, שכן במהלך עדותה בין השורות אפשר היה לשמוע את הספקות, החששות והמחשבות שבקול שלה, שמא היא האשמה או לכל הפחות יש לה יד בפגיעה בה.
השופט יצחק עמית כתב בסיכומו של פסק הדין כי "לפני סיום, ונוכח אופיין של הטענות שנשמעו מכיוונו של המערער, מצאתי להפנות מספר מילים למתלוננת עצמה. כשופטים, אנו דנים לצערנו במספר רב של מקרים שנכנסים תחת הכותרת 'עבירות מין במשפחה'. גילית אומץ לב ותעוזה כאשר עמדת על דוכן העדים בפני חקירה נגדית קשה ולא נעימה. עשית זאת מאחר שהאנשים סביבך התירו להעלות אותך לדוכן העדים כי ידעו שאת חזקה, נבונה ומסוגלת לעמוד בכך (על-פי חוק ניתן לפטור מי שגילו פחות מ-14 מלהעיד בבית המשפט). מניסיון אנו יכולים לומר לך בוודאות ובבהירות - את הנפגעת והמערער הוא הפוגע".
השופט המשיך "אין כל סיבה כי תיקחי על עצמך אפילו קמצוץ, אפילו גרם של אשמה או של בושה. את 'אשמה' באותה מידה כמו שאשם מי שנשדד על-ידי שודד או מי שארנקו נגנב על-ידי כייס. אין כל סיבה שתעמיסי על גבך נטל של אשמה או בושה או מבוכה או תחושה ש'סיבכת' את משפחתך. המשא כולו צריך להיות על כתפיו של המערער, שפגע בך וניצל באופן מניפולטיבי, לדבריו שלו-עצמו, את פער הגילאים ביניכם, ואת האמון שאת וכל המשפחה רחשתם לו. למזלך, יש לך משפחה תומכת, הורים, אחים ואחיות, שכולם רוצים בטובתך. אנו מקווים כי תוכלי לראות בפסק דין זה את פרק הסיום של הסיפור אליו נקלעת רק מהסיבה שהיית שם, וכמי שכבר גילתה כוחות נפש, אנו מאחלים ומאמינים כי יעלה בידך להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה".
אם אי-פעם תאבדו תקווה במערכת המשפט בישראל, תזכרו בשופט הזה, יצחק עמית; תזכרו בדרך שבה הוא רואה את אלה שמולו כאנשים ולא כאובייקטים, תזכרו בדרך שבה הוא אסף את השברים ובנה ילדה בת 12 מן ההריסות ותמיד תזכרו - החוק במדינה שלנו חובק ידיים טובות.
כן ירבו יצחק עמית בישראל.
התמונה הזו צולמה ב-7.10 בקיבוץ שלי, נחל עוז, קצת אחרי השעה 12:00.
רואים בה את צחי עידן ז"ל, אז עדיין בחיים, ואת עמרי מירן יבדל"א. גלי אשתו של צחי שומרת על הילדים, שאחותם הבכורה מעיין ז"ל כבר נרצחה.
עמרי וצחי עדיין בשטח ישראל בשעה הזו.
בקיבוץ נחל עוז היו בשעה הזו עשרות מחבלים, וכוח קטן של שמונה גיבורים (ניסן דה-קלו וברי מאירוביץ' מצוות הביטחון של היישוב + שישה לוחמי ימ"ס) מנסה להדוף אותם מתוך רכב ממוגן שכבר חטף RPG.
הרבש"צ אילן פיורנטינו, שכן שלי, כבר נהרג. שושי ברוש, שכנה מבוגרת בבית מאחורינו, כבר נרצחה, ובעלה יונתן (יונצ'י) פצוע קשה. יש בשכונה עוד הרוגים ופצועים, ביניהם לוחם הימ"ס האמיץ יעקב קרסנינסקי, שהצוות שלו ישן בקיבוץ באותו סוף-שבוע והציל עשרות משפחות באותו בוקר נורא.
אנחנו בשעה הזו עם שתי ילדות, בנות שלוש ושנה וחצי, בממ"ד חשוך, בלי חשמל ואוכל, מאז 6:30 בבוקר. הבית מוקף מחבלים. אין צבא ביישוב, למרות כל הזעקות של התושבים - בתקשורת, בפניות לגורמי צבא, בהודעות נואשות. צה"ל הגדול לא מגיע לקיבוץ, גם אחרי 12:00.
במוצב הצמוד אלינו יש בשעה הזו עשרות חיילים וחיילות הרוגים, אבל גם חיילים וחיילות שמצליחים להתחבא ולשרוד. המחבלים בדיוק מתחילים להצית שם את החמ"ל.
כוח קטן של חמישה גיבורים, לוחמי יחידת מגלן בפיקודו של חן בוכריס, מנסה בשעה הזו להגיע לגזרת נחל עוז - ונקלע לקרב קשה עם חוליית חמאס על הכביש.
חן, קצין האג"מ יפתח יעבץ והחובש אפיק רוזנטל נהרגו. שני הלוחמים האחרים נפצעו. כוח של שמונה לוחמי צנחנים בפיקודו של רועי זבטני ניסה להגיע למוצב נחל עוז, ונקלע לאותו קרב קצת אחרי השעה 12:00, כאשר אחד הקצינים, ידידיה, נפצע קשה בבטן. ההורים שלי, במאמץ משותף, פינו אותו לבית החולים יחד עם שני הפצועים של מגלן, והצילו את חייו.
זו הייתה המציאות של נחל עוז ב-7.10. הכוח הצבאי המאורגן הראשון הגיע לקיבוץ בסביבות השעה 13:30, שבע שעות אחרי שהתחילה מתקפת המחבלים.
אלינו לשכונה הגיעו חיילים אחרי השעה 15:00, ואת הדפיקה המפורסמת של אבא שלי על חלון הממ"ד, שמענו קרוב לשעה 16:00. אחר-כך הבית שלנו הפך למוקד פינוי שורדים ופצועים, עשרות אנשים התקבצו אצלנו וקיבלו טיפול רפואי ואוכל, עד שהוציאו את כולנו באוטובוס ב-23:00 בלילה. מי שרוצה לדעת עוד, מוזמן להסתכל בעדויות של אנשי נחל עוז ב"פרויקט 710".
מאז ה-8.10 המשפחה שלי נלחמת ברצף ארוך, מכוער ונבזי של שקרים והמצאות נגדינו, של אנשים שלא היו בנחל עוז באותו יום ומנסים לטנף את מי שהיה שם, נלחם, חילץ והציל.
המאמץ נגדנו נובע מתוך מבוכה של אנשים על כך שראש הממשלה, באותן שעות גורליות, דיבר בטלפון עם ראש ממשלת הולנד, צילם סרטון, ואלוהים יודע מה עוד.
אני גאה בהורים שלי שהצילו באותו יום את בר וליאור, זוג מקסים שנמלט ממסיבת הנובה וכמעט נהרג בדרך (https://t.co/Q3zDwVWSIG). גאה בהם שהצילו את ידידיה (https://t.co/y64YowURO2) ואת לוחמי מגלן, אלון ויונתן. גאה באמא שלי שאחרי שהסיעה את החיילים הפצועים לבית החולים, מיד העמיסה בקבוקי מים על האוטו ונסעה חזרה לשדרות, לחלק מים לאנשים במיגוניות, בשעה שהיא לא יודעת אם אבא שלי הצליח להגיע אלינו ואם אנחנו בחיים.
וכן, אני גם גאה בו שהוא ניסה לדווח בשעות הבוקר לכל מי שהוא מכיר בצמרת הצבא על המצב בנחל עוז - מתוך תקווה שצה"ל ישלח כוחות וימנע את הטבח בנחל עוז. הלוואי שמישהו היה מקשיב לו ושולח כוחות בזמן - כוחות שהיו מונעים רצח של 16 אנשים בקיבוץ, מונעים את החטיפה של עמרי וצחי, את הצתת החמ"ל במוצב נחל עוז והמון מעשי זוועה אחרים שהתרחשו באותו יום בגזרת נחל עוז.
האמת העצובה היא שאף כוח לא הגיע בזמן למנוע את מעשי הזוועה הללו, אבל בשעה 13:30 הגיעו חיילים גיבורים של מגלן וסיירת גבעתי (אגב, סיירת גבעתי הגיעו בזכות חייל ביחידה, תושב הקיבוץ, שסיפר לחבריו על מחבלים בחצר הבית שלו). הם חברו לגיבורי הימ"ס, וכמובן ניסן וברי האלופים, והתחילו סריקות בקיבוץ. אבא שלי סרק יחד איתם בין עשרות בתים ולבסוף הגיע גם אלינו הביתה בשעה 15:45.
הלוואי שלא היינו צריכים, בתור משפחה, להתעסק בטינופת הזו. יש לנו ילדות שעברו טראומה איומה. שכנים וחברים שלנו נרצחו ונחטפו, ובין אלה שנחטפו, חלק לא חזרו בחיים. אבל אנחנו נלחמים על האמת - בין אם זה מול אנטישמים בעולם שמכחישים את השבעה באוקטובר, ובין אם זה מול מניפולטורים ושקרנים פה בישראל, שמנסים למחוק ולעוות את האירועים בגלל סיבות פוליטיות.
הדבר הכי חשוב, עכשיו שהחטופים החיים חזרו, הוא להקים ועדת חקירה ממלכתית. כדי לחקור את המחדלים הבלתי-נתפסים של אותו יום, ואת המדיניות הכושלת, השחצנית והמסוכנת שהובילה אליהם. אנחנו לא נפסיק לדבר על זה ולדרוש את זה, כי חקירת אמת של הכשלים והמחדלים היא הצלת חיים.
אם זה אומר שימשיכו להפיץ עלינו שקרים ועלילות - נתמודד. אנחנו חזקים.
שבת שלום.
הבוקר אנחנו מתים עוד קצת.
לא בבת אחת, לא עם תופים ותרועות ולא עם דגלים בחצי התורן, גם לא עם צפירה. אנחנו מתים באיטיות של גזייה שנשארה דלוקה על אש קטנה, של ווטסאפ שעדיין מראה ״מקליד…״
של רמזור שלא מתחלף. מתים מהידיעה, מהשמות, מהגילאים, מהתמונות שרצות מהר מדי בין הפיד ללב.
אתמול נהרגו שבעה חיילים.
וזה לא משנה אם אתם מכירים או לא מכירים אף אחד מהם. כי אתם מכירים. את האמא שמסתכלת על הטלוויזיה ולא נושמת. את השכן עם הטי-שירט של הגדוד. את המורה להיסטוריה שהייתה קמה מוקדם להכין כריכים ומודדת אותם אחד אחד שיהיו בדיוק אותו דבר. את עצמך, בן שמונה עשרה, לפני רגע, עם מדים גדולים מדי וחלומות קטנים מדי.
הבוקר שבעה הרוגים.
ואני שותה קפה באותו מקום קבוע, עם אותו חלב סויה, ומנסה לא להסתכל על ההודעה שקיבלתי בקבוצה של יוצאי הצבא.
״מה איתכם?״
״כולם עונים?״
״איך מעבירים את היום הזה בלי להתחרפן?״
אני חושב על המלצר, על העיניים שלו. הוא בטח קרא על זה בפוש, בדיוק כשהכין את ההזמנה.
ואני רואה שהוא מביא לי את הקפה בזהירות, כאילו כל טיפה בפנים היא איזה הר געש שמחכה להתפרץ. ואני אומר תודה, כאילו כלום.
כאילו עשרה אנשים לא נמחקו מהעולם הזה בדיוק עכשיו.
הבוקר אנחנו מתים עוד קצת, ובכל זאת ממשיכים. מישהו רוכב על קורקינט, מישהי מכניסה תינוק לעגלה, מוכר אבטיחים צועק כאילו הקיץ עוד קורה פה.
אבל הוא לא.
לא באמת.
בבוקר כזה, אפילו השמש מרגישה קצת שקרנית. זורחת כמו תמיד, מחממת לנו את העור, מדגדגת את המציאות. אבל בפנים קר.
כמו מזגן מקולקל באוטובוס מלא חיילים, בדרך חזרה או בדרך לשם. כמו מהדורת חדשות בלי פרטים, רק שמות, שמתחילים להופיע בזה אחר זה, כמו טיפות במקלחת שלא נגמרת.
הבוקר אנחנו מתים עוד קצת.
אבל לא נגמרים.
זה הקטע עם המקום הזה, הוא שובר אותך, ואז מחזיק אותך עם שאריות דבק של שגרה.
מישהו מזמין הפוך.
מישהי מחפשת סיכת ראש.
ואתה, בתוך כל זה, אומר לעצמך שאסור להתרגל.
אבל אתה כבר רגיל.
אתמול נהרגו שבעה חיילים, ואף אחד מהם לא הספיק לדעת איך הסיפור שלו נגמר. רק אנחנו פה, מנסים להמציא בשבילם סוף-בכל פעם מההתחלה.
בבקשה תקשורת בבקשה. אנא הפסיקו להגיד 8 ימים למלחמה, 24 הרוגים וכו. זה הנרטיב שמנסים שיכנס לנו לראש. תספרו ימים, הרוגים, פצועים וחטופים מה7 באוקטובר 2023. כל ספירה אחרת היא פייק.
ביוני 2014 הצלחתי סוף סוף לגרור לישראל את מנכ״ל התאגיד שקנה את הסטארט אפ שלנו. מלב תל אביב ניהלנו את מנוע הצמיחה הכי משמעותי של מה שהייתה אז Aol, היו לנו פה כבר מעל ל-100 עובדים. לחצנו, לחצנו, הגיע בסוף.
הוא הגיע לפחות מ-48 שעות, תיקתקנו הכל כמו מבצע צבאי. נפגש (והתרגש ממש) עם הנשיא שמעון פרס, הודיע בפגישה איתו על פתיחת חממה להשקעות בסטארטאפים, פגש יזמים משובחים ברחבי תל אביב, בילה זמן עם אנשי מוצר, מתכנתים, אכל טוב, שתה טוב. ועף לו המוח…
בסוף הביקור, אחרי חצי יום קצר ומרגש בעיר העתיקה, ישבנו בלובי של מלון הילטון לשעה נדירה של רוגע וקפה, רגע לפני שאספה אותנו המונית לנתב״ג.
הוא היה הבוס שלי. הייתי אז נשיא בתאגיד אמריקאי: מאות עובדים ברחבי העולם, מרכז פיתוח ברחוב קלישר תל אביב, אימפקט ישראלי עצום על חברת טכנולוגיה ששווה מיליארדים, והכי יפה? יש עוד המון סיפורים כאלה, היינו רק עוד בורג ממעצמת הייטק בהתהוות.
״תגיד,״ הוא שאל אותי אחרי שבאמת טעם פה ישראליות מעוררת השראה, ״מאיפה זה בא, התרבות הזאת? הניהול, היזמות, המצויינות? כל מה שראיתי פה, מאיפה זה בא?״
טים ארמסטרונג קראו לו, קוראים לו עדיין :-) איש יקר מאוד, עשה כמה דברים בחייו, ראה עולם, האמין בנו מאוד, רצה להבין את מקורות הנס הזה שנקרא ״סטארטאפ ניישן״.
סיפרתי לו את מה שידעתי על עצמי: 7 שנים שירתתי בחיל האוויר, נווט קרב ממוצע בטח לא עילוי. אבל אחרי שנים בארה״ב ומפגש עם אינספור מפלצות טכנולוגיה אני עדיין יכול להגיד בלי למצמץ בכלל שחיל האוויר הוא אחד ״התאגידים״ הכי טובים שיצא לי ״לעבוד״ בהם. הוא היה לי והוא עדיין בית ספר למצויינות.
בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בהסתה עלובה נגד חיל האוויר, אבל תאמינו לי, מי שמציג עכשיו תוצאות שהן מעל לכל דמיון אלפי ק״מ מכאן - הוא הטופ של הטופ. אין בו תרבות של ״חבר מביא חבר״, אין בו נפוטיזים, יש בו רק כלל אחד שהוא ייהרג ובל יעבור: מצויינות!
חיל האוויר הוא עד היום הוא בשבילי דוגמא ומופת למצויינות. תחקיר בלי פשרות, בלי עיגולי פינות. תחרותיות ברמות הכי גבוהות שיש, למידה מתמדת, שאיפה בלתי נגמרת לשיפור, הצבת יעדים קצרי טווח, ארוכי טווח, עמידה בהם, התגלמות המקצוענות בסטנדרטים הכי מאדרפאקרז שיש.
לאורך שנים של עבודה עם לא מעט הייטקיסטים ישראלים פה, בניו יורק, בסיליקון וואלי, גיליתי גם שחיל האוויר הוא לא השחקן היחיד בשטח: המוסד, 8200, יחידות מודיעין שאתם לא מכירים אפילו, התעשיות הצבאיות, האקדמיה הישראלית, בתי הספר הטכניים - כולם קיני מצויינות חסרי פשרות, בקנה מידה עולמי!
״וכולם,״ הסברתי לטים ארמסטרונג, ״הם הבסיס, היסודות האמיתיים התרבותיים לפריחה הבלתי נתפסת של מעצמת ההייטק הישראלית״.
אני חושב הרבה על השיחה הזאת בימים האחרונים, בזמן שכולנו צופים וקוראים וחשופים למסע האדרה נלעג, גרוטסקי, פאשיסטי כמעט, של פולחן אישיות.
כאילו כל ההישגים המטורפים של מערכת הבטחון הישראלית השבוע הם תולדה של מוחו המזהיר של אדם אחד וגאוניותו העל גלקטית. הם מפרסמים תמונות AI שלו עם אריות, מצטטים פסוקים שהניח בפתק בכותל, גלוריפקציה מגוחכת שאסור שתתקבע פה כסיפור של יום אחרי המלחמה הזאת.
כי המלחמה הזאת, ההישגים הדמיוניים שלה ששומטים לסתות בכל העולם, שייכים קודם כל לקיני המצויינות המופלאים הנדירים יוצאי הדופן שהם סלע קיומנו והסיבה שאנחנו אור לגויים.
קיני המצויינות האלה הם ישראל שאנחנו גאים בה! הם התוצר המופלא של הדמוקרטיה הליברלית שבנינו כאן: האוניברסיטאות, מכוני המחקר, המדע, מערכות החינוך, המתמטיקה, האנגלית, הרוח היזמית, כולם מתכנסים עכשיו לתצוגת תכלית מול כל העולם, תצוגה של ישראל שנתניהו יצא למלחמת חורמה בה, שתוך כדי המלחמה הוא עדיין מנסה לרסק אותה!
קיני המצויינות האלה הם לא ״קפלניסטים״ או אליטיסטים או פריבילגים או ״הדיפסטייט״ או כל מרקטינג עלוב שלו ושל המכונה הרקובה שבנה פה כדי לחסל אותם.
הם ישראלים.
ימנים, אנשי מרכז, שמאלנים, דתיים, מסורתיים, חילוניים, תל אביבים, אנשי פריפרייה - שדבק אחד מחבר את כולם: הם מאמינים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית ובתוצרים שלה. הם מאמינים בקינים של מצויינות, לא בשלטון נאמנות. הם מאמינים שאחרת פשוט אי אפשר יהיה לקיים פה מדינה ראוייה לתושביה.
כמו תמונת מראה שרק צריך להביט פה, סופג עכשיו שלטון רקוב, דיקטטורה דתית של פקידים נאמנים, את המכה החזקה ביותר בתולדותיו. לאורך השנים הלך ונרקב השלטון המטורלל הזה, הלכה ונרקבה איתו מדינה שלמה, טרגדיה ושמה אירן.
זה קורה ויקרה בכל העולם. מדינות שממירות שלטון מצויינות (גם אם יש בו פגמים שראוי לתקן) בשלטון נאמנות, יילכו וירקבו. הכתובת נמצאת לא רק על הקיר, היא גם כמה אלפי ק״מ מכאן. בשיא עליבותה.
תסתכלו על ישראל כץ, על מירי רגב, על גדעון סער, על גילה גמליאל, על דודי אמסלם. אלה האנשים שנבחרו לתיקים הבכירים ביותר במדינת ישראל מטעם מפלגת השלטון. פודלים נאמנים חסרי כישורים, מושחתים, תוצר של ריקבון עמוק במערכות השלטוניות בישראל.
תסתכלו על רמת הניהול בעורף, על מאות אלפי הישראלים שתקועים בחו״ל, על מערך ההסברה הלא קיים, על הציוצים המטורפים שלהם בטוויטר.
תסתכלו עליהם ואז תסכלו על חיל האוויר שלנו, על הטייסים, על המכונאים. תסתכלו על אנשי המוסד, על חטיבות המודיעין, על האקדמיה, על מכוני המחקר, על מיטב היצירה שלנו.
ותענו לעצמכם: מה יותר ישראלי בעיניכם?
איפה נמצא העתיד שלנו?
ואיפה נמצאת הסכנה?
הימים ההיסטורים האלה הם תצוגת תכלית בלתי נתפסת, שהעולם ידבר בה עוד עשורים.
הם תפארתה של ישראל הדמוקרטית, הליברלית, מעצמה בטחונית, מעצמת הייטק, מעצמה של מצויינות, של יזמות ברמות הכי גבוהות שרק אפשר!
אם נוותר עליה, שום דבר פה לא יהיה ראוי יותר. לאט לאט נהפוך בדיוק לאלה שאנחנו נלחמים נגדם עכשיו.
אל תשכחו את זה.
זה תלוי רק בנו!
--------------
(בתמונה: מכון וייצמן, ערש הציונות. נקום ונבנה מחדש)
הדברים שאמרתי הערב במסיבת העיתונאים:
״שלום לכולם,
אני מבקש להזכיר כי כבר 592 ימים מוחזקים בעזה 58 חטופים.
אנחנו נעשה הכל כדי להשיבם
המלחמה בעזה החלה כתגובה נחושה, חזקה ונכונה
למתקפה המתועבת של חמאס,
מלחמה מוצדקת והכרחית, להגן על ביטחון ישראל.
אבל מה שהחל כמערכה צודקת להשגת ביטחון ולשחרור החטופים,
הפך כיום על ידי הממשלה הכושלת הזו,
למלחמה ללא תכלית ביטחונית או לאומית.
מה שאנחנו רואים עכשיו בעזה זה לא תמרון לשחרור חטופים -
כי אפשר היה מזמן לשחרר את כל החטופים בעסקה אחת כוללת
ולהחזירם הביתה
זה גם לא מערכה למיטוט חמאס -
כי כדי למוטט את חמאס אפשר היה מזמן
להתחיל ולבנות חלופה שלטונית לחמאס, בסיוע הסוניות המתונות,
כפרויקט אזורי שמחזק את מעמדה של ישראל ואת ביטחונה.
חברות וחברים,
אני לא נבהל ממכונת הרעל.
לא מהצעקות, לא מהבריונות,
לא מהניסיון להלך אימים על כל מי שמעז לומר אמת.
התרגלתי לכך שמי שלא מיישר קו, מי שלא שותק,
מי שלא מתכופף מול הכוח הופך מייד לאויב.
ואני מאמין שבגלל ששתקנו, התחנפנו, פחדנו,
ויישרנו קו עם הימין הקיצוני כל כך הרבה זמן –
איבדנו את עמוד השדרה שלנו -
והגענו למשבר שבו אנחנו נמצאים.
אסור לנו לפחד יותר.
אנחנו חייבים את זה לחטופים.
ללוחמים בשטח.
לאזרחי ישראל שמגיעה להם מנהיגות אמיצה.
אמרתי הבוקר שאנחנו מדינה שפויה שלא הורגת ילדים.
כששרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים, חייבים לומר את זה.
אני התייחסתי אך ורק לממשלה הכושלת ביותר בתולדות ישראל - לא לצה״ל.
המשימה שלנו היא לוודא שישראל תישאר מדינה שפויה
שלא הורגת ילדים לא כתחביב ולא כמדיניות.
שיהיה ברור, הביקורת שלי אינה על צה״ל בשום צורה.
אני חוזר ואומר: הביקורת שלי כוונה נגד הממשלה ולא צה״ל.
צה״ל הוא הבית שלי והוא הלב שלי.
שירתי בו כל חיי הבוגרים:
כחייל, כלוחם, כאלוף.
לא סמוטריץ' ולא בן גביר המשתמטים,
ובטח שלא נתניהו ילמדו אותי מה זה מוסר לחימה,
ומה זה להגן על צה"ל.
ולכן איני מוכן לשתוק כשממשלה חסרת אחריות פוגעת בצבא שלי,
פוגעת בלגיטימציה שלו,
פוגעת בשמו הטוב.
מי שצה”ל באמת יקר ללבו וחשוב לו,
חייב לעמוד באומץ מול הממשלה.
חובה עלינו לשמור על צה״ל ועל לוחמיו
מפני הממשלה המסוכנת הזו.
ממשלה שאומרת שאפשר להפקיר חטופים
וצריך להרעיב ילדים,
זו ממשלה שנשמעת כמו דובר חמאס.
ממשלה שמדברת על פצצת אטום בעזה,
היא לא ממשלה יהודית, והיא בטח שלא ציונית.
וממשלה שחושבת שה-7 באוקטובר הוא “רגע של נס” –
היא ממשלה ששונאת את עם ישראל.
ממשלת ״חמאס-הוא-נכס״| שמצהירה
שלהציל את החטופים זה “לא מספיק חשוב” –
היא ממשלה שלא פועלת למען ישראל,
אלא עובדת בשביל קטאר.
מספיק לפחד מהם.
מספיק ליישר קו עם בריונות שמאלצת את הציבור לשתוק.
אני לא שותק –
כי לשתוק פירושו לשתף פעולה עם הפקרת צה”ל,
עם הפקרת החטופים,
עם הפקרת מדינת ישראל.
אני פונה מכאן לשותפיי באופוזיציה –
אם צה”ל חשוב לכם כמו שהוא חשוב לי,
אל תשתפו פעולה עם מכונת הרעל.
אם אתם רוצים להציל את המדינה -
זה הזמן להתאחד.
להחזיר את 58 החטופים הביתה.
לסיים את המלחמה.
וסוף וסוף לנצח.״
חדשות חשובות לכל מי שנותח בגלל סרטן המעי הגס בשנה האחרונה.
טיפול באספירין מעלה מאד את סיכויי ההחלמה כאשר יש בגידול מוטציה בשם PIK3CA.
צריך לבדוק את הגידול (לא בסל) ואם יש מוטציה פשוט לקחת אספירין.
אם נותחת בשנה האחרונה- פנה או פני לאונקולוג שלך, זה יכול להציל חיים.
ביום השואה מעניין לחשוב מה היה קורה אילו הייתה שואה באירופה עם משטר נתניהו בישראל.
האם הביביסטים היו יורקים על שורדים?
מרביצים לאמא שקיבלה אות חיים – על כך שמישהו העביר את הילד שלה מהגטו למחנה, ושהוא שם עובר מסכת של ייסורים, הרעבה והתעללות?
האם גנץ היה שוב מגנה את שני הצדדים תוך סימטריה כוזבת – גם את הנאצים וגם את מרד גטו ורשה – כי איזון זה ערך?
האם רוטמן היה צורח על ניצולי ליל הבדולח – אנשים שראו מה זה פוגרום – ודורש מהם רשות דיבור, ושולח עליהם את משמר הכנסת?
האם סמוטריץ’ היה אומר שהיטלר הוא “נכס” – כי השואה תסייע לנו לדחוף את גבולות ההתיישבות של ישראל השלמה, ושהצלת ניצולי השואה הם לא המטרה הכי חשובה?
האם באולפנים היו מנרמלים יום יום את המצב, והביטחוניסטים – “מומחי הביטחון” הביביסטים – היו מסבירים לנו ברצינות למה להילחם בהיטלר זה בעצם משרת את הנאצים?
האם היה מתגלה שהיועצים הקרובים ביותר של נתניהו, אולי אפילו נתניהו עצמו, קיבלו תילי זהב במזוודות מהנאצים כדי לשפר את תדמית הרייך השלישי?
האם היו מפטרים את ראש המחתרת היהודית – כי העז לחקור מי במועצת הגולה שיתף פעולה עם הנאצים?
האם היו מכריזים ש”נפגע בו האמון” – לא כי כשל, אלא כי העז להציץ לתוך המזוודות שהגיעו מהגסטפו אל שולחן ההנהגה?
האם היו שולחים את הבריגדה הישראלית לבצר את סלע קיומנו בקו מאז’ינו ולכבוש פעם חמישית את אותם שטחי אויב?
האם הקואליציה הייתה עורכת סלקציה בין קורבנות אושוויץ, מפקירה אותם מאחור ומתעקשת לשחרר את מחנות ההשמדה בפעימות קטנות וארוכות – לפי רמת הביקורת של משפחותיהם על השלטון?
האם, בשיא הזוועות, היו מכריזים שזה בדיוק הזמן להעביר רפורמה משפטית – כי “אסור לבג”ץ לשפוט את מעשי המחתרת היהודית”?
דימוי סאטירי חריף, לא כהשוואה אלא כביקורת על האטימות – הכאב אינו מדומה, הוא מתמשך..
וואו. מרגש עד דמעות. @LimorYoav
אנחנו עם של גיבורי על!
בימים האחרונים יש המנסים להוזיל את התואר ״גיבור ישראל״. לקחתי עצמי את המשימה להזכיר לעם ישראל בתקופה הקרובה מי הם גיבורי ישראל האמיתיים.
אני קורא לכולם להצטרף ולהציב גבול ברור מפני זילות התואר ״גיבור ישראל״. לינק לשרשור המקורי, בתגובה הראשונה.
1. בחרו גיבור ישראל שסיפורו השפיע על חייכם.
2. העלו תמונה שלו.
3. כתבו בקצרה את סיפור הגבורה.
4. תעלו לרשתות השונות.
5. תייגו: #גיבור_ישראל
תודה
צפו בכל הקטע הזה!
הפער בין הביטחון העצמי של הגברת כשהיא מאשימה את אהרן ברק בקריאה למלחמת אחים לבין ההתנצלות המביכה כשהיא מבינה איך רוני קובן תפס אותה משקרת ומפיצה פייק...