֎ kæri ☾

ציוני ליברלי ושמרן רב-תרבותי 🌐 🇬🇧 🇮🇸 🇺🇸 🇮🇱 AWAKE, not woke מרכז קיצון שנע בין הקצוות ##### משפטן ואנגלופיל - Music, Law & Politics

[֎ kæri ☾ @miutveprat]

בריטי עומד מול מחאות אנטישמיות במנצ׳סטר

[Isaac @isaacrrr7]

1. Trajo de vuelta a todos los rehenes.
2. Eliminó a Nasrallah.
3. Eliminó a Yahya Sinwar.
4. Eliminó a Ismail Haniyeh.
5. Eliminó a Mohammed Deif.
6. Eliminó a la cúpula de Hamás y a decenas de miles de sus operativos.
7. Eliminó a la cúpula de Hezbolá.
8. Ordenó la operación de los buscapersonas.
9. Destruyó las instalaciones nucleares de Irán.
10. Logró que Trump destruyera la instalación de Fordow.
11. Eliminó a toda la cúpula militar de Irán.
12. Eliminó al núcleo de científicos nucleares de Irán.
13. Eliminó a los líderes militares y gubernamentales hutíes.
14. Atacó objetivos en Catar.
15. Derrocó al régimen de Asad.
16. Ordenó la ocupación y el control del sur de Siria y del sur del Líbano.
17. Ordenó la ocupación y el control del 63 % de Gaza, dejando a los nazis de Gaza con solo el 37 % y tiendas de campaña ondeando al viento.
18. Ignoró las protestas de los "kaplanistas" que exigían rendirse ante Hamás —"Todos los rehenes, ahora"—.
19. No se dejó disuadir por el embargo de armas de Biden y ordenó la toma de Rafah y Jan Yunis.
20. Eliminó a Jamenei.
21. Eliminó a los líderes de los Basij y de la Guardia Revolucionaria.
22. Avanza de la mano del ejército estadounidense y de su líder, habiéndonos convertido en una superpotencia, en todos los sentidos de la palabra.
23. Ataca objetivos terroristas dentro de Irán mientras mantiene el control total del espacio aéreo iraní.
24. Conquistó el sur del Líbano y estableció una zona de seguridad de 10 km de ancho que se extiende desde la costa hasta el monte Hermón.
25. Llevó a cabo construcciones masivas en Judea, Samaria y la zona E1.
26. Eliminó a la Armada iraní.
27. Eliminó a la Fuerza Aérea iraní.
28. Diezmó los tres niveles superiores de la cúpula iraní.
29. Destruyó las plantas siderúrgicas de Irán.
30. Destruyó la producción petroquímica de Irán.

Sinceramente, no entiendo cómo tantos israelíes todavía no votan por Bibi.

Via @EliAfriatISR

[Rom Braslavski @RomBraslavski]

הטקס לא פוליטי 😂

[יבגני זרובינסקי @ivgiz]

יאיר גולן רוצה לסתום לאזרחים את הפה ולאף אחד לא אכפת.

קפץ לי עכשיו סרטון של יאיר גולן. יושב בוועידת "הארץ" בטורונטו ומדבר על מה שיעשה המחנה שלו אחרי החלפת השלטון. זו לא הפעם הראשונה שגולן משמיע דברים ברוח דומה. החלק המדהים באמת הוא שכמעט אף אחד לא נדהם. שום סערה לא נוצרה.

ואז, באהלן אהלן, כאילו הוא מודיע שצריך להחליף וילונות במשרד ראש הממשלה, אמר: "הדבר הבא שאנחנו נעשה הוא לשים מגבלות על הרשתות החברתיות באופן שלא יאפשר לעשות תעמולה ברוטאלית ברשתות החברתיות".

לא טיפול בבוטים. שאין לו שליטה על כך במילא. הוא עוד לא אלוהים.

לא חסימת רשת איראנית.

לא מאבק בחשבונות מזויפים.

מגבלות על הרשתות החברתיות. עלינו.

גולן הסביר שמדובר מבחינתו בבעיה עולמית, הזכיר את פייסבוק ואת X, וטען ש"תעמולה ברוטלית" היא סכנה לדמוקרטיה.

רק פרט ��טן נשאר פתוח:

מהי בדיוק "תעמולה ברוטלית"?

מי מחליט?

מה מוגבל?

פוסט? חשבון? חשיפה? דעה?

לא פורט.

אבל המגבלות כבר הובטחו עם טיעונים עמומים של פוטין.

לא נוצרה סערה תקשורתית שמתקרבת למשמעות של פוליטיקאי בכיר שאומר בפומבי שהשלטון הבא יטיל מגבלות על הרשתות.

לא שבוע של אולפנים על חופש הביטוי.

לא דרישה בלתי פוסקת להסביר מי יקבל את הכוח לקבוע מהי "תעמולה".

וגם שותפיו לגוש לא מיהרו להתנער.

גולן עצמו הגדיר את נפתלי בנט ואביגדור ליברמן כ"שותפים פוליטיים אמיתיים", וגדי איזנקוט הוא חלק מאותו מחנה שמתאם מהלכים לקראת הבחירות.

בחיפוש אחר תגובה לדברים הספציפיים האלה, לא מצאתי גינוי פומבי שלהם, דרישה מגולן לחזור בו או הבהרה שהם לא יעסקו בשום הגבלת שיח ברשתות.

שתיקה כמובן אינה הוכחה להסכמה אך הי�� יותר ממלחיצה.

אבל היא הופכת את הסיפור למוזר אפילו יותר.

ולא צריך הרבה דמיון כדי לחשוב מה היה קורה כאן אילו פוליטיקאי בכיר מהצד השני היה עומד מול מצלמות ואומר שכאשר המחנה שלו יעלה לשלטון, הוא יטיל מגבלות על הרשתות כדי למנוע את מה שהוא עצמו יגדיר כ"תעמולה".

כשאדם שמציג אותם כשותפים עתידיים אומר בפומבי שאחד הצעדים של "אנחנו" בשלטון יהיה הטלת מגבלות על הרשתות החברתיות, השאלה אליהם פשוטה מאוד:

אתם מסכימים?
ואם לא, איפה ההצהרה שזה לעולם לא יקרה?

יש היום מספיק חוקים נוקשים על לשון הרע, הסתה וכד', וכל יום אנו שומעים כי זה ישלם לזה וזה לזה. אז מה פשר ההצהרות האלה של "נסתום לאנשים את הפה"?

אחרי זה גם יוכלו להגיד "זה נאמר לפני הבחירות, הכל טוב".

הזיה. וכולם שותקים

[יעקב אשכנזי @yaakovAshk]

מה שמעתי פה? 😯
לפיד:
הרצח לא היה המטרה העיקרית של חמאס. מטרת הטבח הייתה שנהפוך למדינה קיצ��נית, תאבת נקם, מלאה שנאה ומכורה לנקמה.
אויבנו רוצים שנפסיק להאמין באורח החיים שלנו.
כל צעיר שאומר שאין חפים מפשע בעזה הוא מה שהחמאס חלם עליו. כל חוק שמפרק חלק בדמוקרטיה הוא מה שהם ייחלו לו.

[צביקה מור @zvimor333]

האמת סופה לנצח.

קראו לנו אוכלי מוות, אמרו שלא אכפת לנו מאיתן, במה לא האשימו אותנו..

אבל אנחנו לא נשברנו. למרות הכאב והדאגה התעקשנו שאסור למדינת ישראל להיכנע לחמאס, ולאורך כל השנתיים חזרנו על משפט אחד "רק לחץ על חמאס יחזיר את החטופים."

לפני שנה החטופים כולם חזרו, היום נחשף מפי ברט מקגורק - בכיר בממשל ביידן, שאנחנו צדקנו לאורך כל הדרך - עסקאות לא באות מהאוויר אלא מלחץ על חמאס.

נמשיך לפעול למען מדינת ישראל ובטחונה.

[יבגני זרובינסקי @ivgiz]

כשההורים של אבינתן אור פגשו אותו אחרי השבי, הם אמרו לו: ״אנחנו מקווים שאתה לא כועס עלינו״.

הבן שלהם חזר מעזה. והם, שהתנגדו רוב הזמן לעסקה, רצו לדעת אם הוא כועס עליהם.

התשובה שלו הייתה: ״אני לא כועס עליכם, אני גאה בכם״.

בריאיון ל״עובדה״, אבינתן הסביר שגם מתוך השבי הוא חשש מעסקה שתוציא אותו לחופשי, אבל תגביר את המוטיבציה של חמאס וחבריו לחטוף את האדם הבא. מבחינתו, השאלה הייתה איך מצילים את מי שנמצא שם עכשיו, וגם את מי שעלול להגיע לשם בעתיד.

אפשר להסכים איתו ואפשר להתווכח. קשה להישאר אדישים כשהאדם שמציג את העמדה הזאת הוא מי ששילם בגופו ו��נפשו על כל יום בשבי.

והוא רצה לצאת משם. במשך חצי שנה חפר נתיב בריחה, אלתר כלים, הכין תיק וכתב מכתבי פרידה להוריו למקרה שלא ישרוד. הוא הצליח לצאת, נתפס, ועבר עינויים ונשאר עוד שנה בשבי.

אותו אדם שניסה לחפור את דרכו לחופש עם חוט ברזל, אמר אחרי שחזר שהוא גאה בהוריו שלא שינו את דעתם מתוך מחשבה על הכלל, על פי אמונתם, גם כשהמחיר נג�� לבן שלהם.

אבינתן הבהיר שהם כן נאבקו להחזיר אותו, פשוט במקביל חשבו על חייהם של אחרים.

זו עמדה שקשה אפילו לדמיין כשחיי היקר לך מכל בסכנה יומיומית וסבל בלתי יתואר - וקשה לדמיין עוד יותר כשאתה זה שכלוא במנהרה של חיות אדם. אבינתן לא היה צריך לדמיין.

ובתוך כל זה, הוא הצליח לחשוב גם על אדם שמעולם לא פגש: מי שעלול לשבת שם בעתיד במקומו כי האויב יידע שמהלך כזה ישיג לו כל מה שיבקש.

אין גברים כאלה.
גיבור ישראל 🇮🇱

[Michal Behagen @mcl_bgn]

איך קוראים למלכה הזאת שנותנת פה מאסטרקלאס בדיבייט? זה כל כך פשוט. כך תענו לכל ג׳יהאדונאצי, ללא הבדל דת גזע ומין (אפשר גם להוסיף שירדן היא רק זמנית..)

[Igal Malka - 🇮🇱 @igal_malka]

שבועיים אנחנו מנהלים פה קמפיין רצח על יוצרי נז"א, ואז מגיע הרמטכ"ל לשעבר, חבר בקבינט הבטחוני ושר לשעבר, ומועמד לראשות הממשלה, ומספר לעולם, שאזרחים ישראלים נכנסים חמושים לכפרים ערביים והורגים ורוצחים.
תגיד @gadi_eisenkot, יא חתיכת זבל עופות...
מתי בדיוק זה קרה?
איפה הידיעה הזו על אזרחים ישראלים שנכנסו לכפר ורצחו ערבי בביתו?
מי אתה חתיכת מנוול שתעליל עלילות דם שפלות שכאלו?
אם צריך לשלול את האזרחות של יובל אברהם והטמבלית השניה, אז המנוול הזה שחולם להיות פה ראש ממשלה, צריך לשבת עכשיו בכלא על הסתה חמורה.
טינופת!

[אלכס פרידמן - Alex Fridman @alexfridmanPO]

@yaronavraham זו בדיוק הבעיה. הם טוענים לשנאה ופילוג, אבל השנאה שלהם איבדה את הגבול. כמות השנאה שאני חוטף באופן אישי, פשוט בלתי נתפס. וכל הכבוד לך על הפוסט, אבל אלו דברים שחייבים להישמע ולהיראות בערוץ שלכם. במקום ללבות את השנאה עוד יותר, בדוברים כמו גיא פלג. לפני שיהיה מאוחר מדי.

[Yaron Avraham ירון אברהם @yaronavraham]

השנאה מעבירה אנשים על דעתם. יניב חיון הגיבור, ליטרלי הגיבור, שעשה מעשה שהציל 174 בני אדם ממוות בטוח, הוא מבחינתם לא מישהו שצריך לראיין כי הוא "ביביסט". אימוג'ים של הקאה, "נותנים לו במה" ואיך לא - "השרברב הביביסטי". כמה שנאה, כמה גועל, כמה עיוורון. הכל זה כן ביבי לא ביבי? אין טיפת שכל במוח שטוף השטנה שלכם?

[֎ kæri ☾ @miutveprat]

@GaliSemo35488 @asaf_lib גרמניה, 1933
תגידי את זה ליהודים אז יטינופת פתטית

[Rom Braslavski @RomBraslavski]

בסוף מי שהציל 180 ישראלים מפיגוע תופת, זה ביביסט העונה לשם יניב

[��יטי טורבו @BT909]

כל פעם

[Ariel Waysman كان كاهانا على حق 🟣🏳️‍⚧️🇵🇸🏴‍☠️ @ArielWaysman]

זה תמיד מדהים אותי כמה מעט אמפתיה יש לאנשים כשהבן אדם שמולם לא מתנהג כמו העבד הנרצע שהם מצפים ממנו להיות. כן וואי איזה אפס רום שהוא שונא ערבים אחרי שהם זיינו אותו בתחת שנתיים וביקורתי כלפי שמאלנים ��רוצים לתת לערבים האלה מדינה, *אנחנו* בבירור האנשים הרגישים וההומניים יותר בסיפור הזה!

[אבישי גרינצייג @avishaigrinzaig]

ככלל אני חושב שצריך להתעלם מאנשים כמו ענת קם. אלו אנשים עם נפש שחורה ורעילה. סוהרסנים. הם יונקים שמחה ואחדות, ופולטים רוע ופלגנות לשמם. לא במסגרת מחלוקת לגיטימית, אלא רוע ופלגנות כערך שעומד בפני עצמו.

זה טיפה קשור לדעות, אבל הרבה יותר לאנושיות בסיסית וחמלה עוד יותר בסיסית. הרי אין בטקסט הזה שום צורך, אין בו שום אמירה אמיתית. הוא נועד לפגוע ��להכאיב בכוונה.

לא מעלה על דעתי שאנשים כמו יריב אופנהיימר וכדומה היו מתבטאים ככה. לא בגלל שהעמדות הפוליטיות שלהם שונות משלה, כי הם קודם כל בני אדם ולא סייקוז.

מעבר לכך - גם עובדתית הציוץ הזה מפגין בורות וטמטום ברמה שמלמדת שהיא אפילו לא טרחה לעשות גוגל כדי לבדוק מה היה תפקידו של לייטר לפני למעלה מעשרים שנה. השנאה, כך מתברר, מוציאה מאנשים הרבה רוע עם הרבה טמטום.

ולמה בכל זאת צריך להתייחס להתבטאות הזו? כי עיתון ״הארץ״ חושב שיש לסוהרסנית הזו קול חשוב, כשהקול הזה הוא לא בגלל דעה אלא סתם ביוב.

גם מבחינת ריאל פוליטיק, האשה הזו ומעסיקיה בעיתון ״הארץ״ הם פגע רע למטרות של המחנה הזה עצמו.

עקיבא נוביק זיהה לאחרונה בצורה מדויקת וקולעת את התופעה הזו כשהגדיר אותה כך: ״תצביעו לנו, יא אוכלי מוות״.

[חובות תוכן @hovottochen]

אדם ברוך מספר על הביקור אצל גורודיש

[נסים, אבא של אלה @nissimham]

גם אחרי הכישלון הגדול ביותר בתולדות המדינה, הימין בראשות הליכוד כנראה יזכה שוב בבחירות.

לכך יש כמה סיבות:

א. השקרים והספינים שיוצאים ממחנה המרכז ושמאלה בנוגע לטבח שבעה באוקטובר.
כך, למשל, הסיסמה ״מימון חמאס״ מוצגת כאילו הייתה זו מדיניותו הבלעדית של נתניהו, בשעה שאישים המזוהים כיום עם המחנה המתנגד לו היו שותפים לה.

ב. חוסר היכולת לערוך חשבון נפש אמיתי על חלקה של מחאת קפלן בתהליכים שהובילו לטבח.
כן, היה לה חלק.
אי אפשר להתעלם מהקריאות ״אין צה״ל ואין חיל אוויר״, שהגיעו לאוזני אוייבנו.
מה עוד שהתברר ביום הטבח שאין צה״ל ואין חיל אוויר, מן נבואה איומה שהתגשמה.

ג. התמיכה בראשי מערכת הביטחון שכיהנו ערב הטבח, כמו רונן בר, היתה בזוייה ומקוממת.

ד. הבחירה להעמיד בחזית המחנה המתנגד לימין דווקא רמטכ״ל כושל שהיה שותף במשך שנים לקונספציה הביטחונית שהתנפצה בשבעה באוקטובר, ואז להציג אותו כאילו הוא מייצג אלטרנטיבה.
מה עוד שאייזנקוט המשיך בקונספציה הנרפית בזמן המלחמה וביקש ״הסדר מדיני״, כלומר כניעה עוד בראשית המלחמה.

ה. התלכדות של חלקים ניכרים בשמאל סביב קמפיין שמאמץ, פעם אחר פעם, עלילות שווא נגד ישראל, צה״ל והמתנחלים, החל ״מרעב בעזה״, דרך ״אונס״ בשדה תימן ועד האשמות בדבר ״הרג תינוקות כתחביב״, ״טרור מתנחלים״ וכעת הסרט נז״א.

ו. האמונה שהרעשנים בטוויטר ו״הפרשנים״ באולפנים המהדהדים את הספין התורן נגד הימין הם רוב העם, ולא הוא.

ואז אחר כל זה מתפלאים שהציבור הישראלי, שאוהב את המדינה, מזדהה עם חייליה ומואס במה שהוא תופס כספינים וכ��אשמות חד צדדיות, ממשיך להצביע לימין.

אילו המחנה המתנגד לליכוד היה משכיל להעמיד בראשו דמות בעלת שיעור קומה, פטריוטית, ממלכתית ובעלת חזון ולנהל קמפיין המבוסס על הצגת אלטרנטיבה רצינית, במקום להפקיד את הנהגתו בידי רמטכ״ל כושל, שהיה שותף לקונספציה, ולבנות את כוחו על שנאת נתניהו, ספינים וקמפיין שלילי, ייתכן שסיכוייו להחליף את שלטון הליכוד היו גדולים לאין שיעור.

ואילו בזמן המלחמה היה המחנה הזה מתאחד סביב המאמץ הלאומי, מעניק לממשלה גיבוי במלחמה הקשה הזאת במקום להפוך כל אירוע לחזית נוספת במאבק הפוליטי, ובמקביל דורש אחריות מכל מי שכשל,
חוזר מכל מי שכשל,
בדרג המדיני והביטחוני כאחד ייתכן שמצבו הציבורי היה טוב בהרבה.

אבל כדי להחליף שלטון לא מספיק לדרוש מהיריב חשבון נפש.

צריך להיות מסוגלים לעשות חשבון נפש גם בבית.

[Shai Ashkenazi MD @shai_ashkenazi]

אם הסרטון הזה אמיתי (מה שנראה שכן) ייתכן שמדובר באחת מהתרמיות הגדולות אי פעם

[יוב קש @Parzival_1991]

בולטימור, 1987.

על במה של בית ספר לאמנויות עומד נער בן 16 בתלבושת של עכבר ענק.

הוא רוקד בלט. מופע של מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי. הוא מלך העכברים והו כמה שהגנגסטה ראפר הזה ידע לרקוד בלט.

הנער הזה כותב שירה במחברות שהוא סוחב לכל מקום.

משחק שייקספיר. לומד ג'אז. החברה הכי טובה שלו בכיתה היא ילדה בשם ג'אדה פינקט, זאת שתתחתן עם וויל סמית (ש��ם כאפה לכריס רוק באוסקר כי שם את שמה בפה שלו כי התבדח על הקרחת שלה).

לעניינו!

מורה המשחק שלו אמר עליו שנים אחר כך: הכישרון הכי גדול שראיתי כאן. עילוי בתחומו.

שם הנער: טופאק אמארו שאקור.

כן. הטופאק הזה.

האיש שהפך לדמות הגנגסטר הכי מזוהה בהיסטוריה של המוזיקה.

האיש עם THUG LIFE מקועקע על הבטן. האיש שמת בגיל 25 עם ארבעה כדורים בגוף, בשיא מלחמת החופים הכי מדממת שהמוזיקה ידעה.

רקדן בלט. שחקן תיאטרון. משורר.

ובשביל להבין כמה הסיפור הזה מטורף, צריך לחזור להתחלה.

טופאק נולד ב16 ביוני 1971 בהארלם, ניו יורק. אמא שלו, אפני שאקור, הייתה פעילה בפנתרים השחורים.

חודש לפני הלידה שלו היא זוכתה במשפט מיותר מ150 סעיפי אישום, אחרי שהגנה על עצמה בבית המשפט לבד, בהריון, בלי עורך דין.

והשם? הוא לא נקרא על שם אף אחד מהשכונה. הוא נקרא על שם טופאק אמארו, מנהיג אינקה שהוביל מרד נגד הכובשים הספרדים בפרו.

זאת לא משפחה של פשע. זאת אצולה מהפכנית. בבית שלו דיברו על מלקולם אקס ועל שחרור, לא על סמים ורציחות ברחוב.

בגיל 15 הוא מתקבל לבית הספר לאמנויות של בולטימור. שנתיים של משחק, שירה, ג'אז ובלט. הילדים בשכונה חשבו שהוא מוזר. הוא חשב שהוא הולך להיות שחקן.

ואז, ב1988, המשפחה עוברת למרין סיטי, קליפורניה. הוא בן 17.

שנים אחר כך הוא תיאר את המעבר הזה במשפט אחד: הנקודה שבה ירדתי מהמסלול.

במרין סיטי אין שיעורי בלט. יש רחוב. והילד הרהוט מבולטימור מבין מהר שהכישרון הכי שימושי שלו כאן הוא לא ריקוד.

זה משחק.

ובדיוק באותן שנים, כמה קילומטרים דרומה, קורה הדבר שישנה את חייו. ב1988 היישר מחוץ לקומפטון חבורה בשם NWA מוציאה את האלבום שהופך את גנגסטר ראפ מנישה שכונתית לתופעה הכי חמה באמריקה.

דוקטור דריי (שמאז הוא כבר פרופסור), אייס קיוב (שמאז הוא כבר קרחום לצידנית) איזי אי והחבורה.

והסוד הגלוי של התעשייה? הקהל שקונה את זה בהמוניו בכלל לא גר בקומפטון. הוא גר בפרברים. ילדים עם כסף של ההורים, שרוצים לגעת בסכנה מבלי לצאת מהחדר.

ילדים לבנבנים שצועקים פאק דה פוליס בדיוק כמו נהוראי מפתח תקווה בחגיגות יום העצמאות.

נוצרה במה ענקית שמחכה לשחקן ראשי.

ב1990 טופאק מצטרף לדיגיטל אנדרגראונד, להקת היפ הופ מצליחה מהמפרץ, בתפקיד הכי לא מאיים שאפשר לדמיין: רקדן ליווי וסבל ציוד.

הבחור שיהפוך לאייקון הרחוב התחיל את הקריירה בלרקוד קטעים קומיים על במות.

בינואר 1991 הוא מקבל בית אחד בשיר Same Song. בנובמבר 1991 יוצא אלבום הבכורה שלו, מלא זעם פוליטי, בדיוק כמו שא��א שלו חינכה.

ואז מגיע הרגע שמשנה הכל.

סרט בשם Juice. טופאק מגיע לאודישן על תפקיד בישופ, נער מהארלם שמגלה שאקדח נותן לו כוח, ומאבד את עצמו בתוכו.

מנהלת הליהוק סיפרה שהוא קרא את כל התסריט לפני שהגיע, נכנס ואמר לה משפט אחד: אני יכול לשחק את בישופ.

הוא קיבל את התפקיד במקום. חיבק אותה ובכה.

ילד תיאטרון שמקבל תפקיד ראשי ראשון בקולנוע. אין רגע קלאסי מזה.

הביקורות השתגעו על המשחק שלו. אבל חבר קרוב שלו סיפר על ראיון שטופאק נתן אז למגזין Details, שם אמר:
מאז שעשיתי את בישופ, חלק מבישופ נשאר איתי תמיד.
כי טופאק הבין משהו שאף אחד בתעשייה לא ניסח בקול רם. אמריקה לא רצתה לשמוע נאומים על צדק חברתי מהבן של פעילת פנתרים. אמריקה רצתה גנגסטר אמיתי. מפחיד, גולמי, כזה שאפשר לצרוך אותו בבטחה בסלון בפרברים.

הבמה חיכתה. השחקן היה מוכן.

וטופאק היה חתיכת שחקן. שחקן כל כך טוב שרובכם ��ודאי נוטים לחשוב שמי ששיחק זה מי שהיה אבל לא כך היה.

ב1992 הוא מקעקע על הבטן THUG LIFE. ותקשיבו טוב לפרט הזה, כי הוא כל הסיפור: זה בכלל לא קעקוע של רחוב. זה ראשי תיבות. The Hate U Give Little Infants Fucks Everybody.

השנאה שאתם נותנים לילדים קט��ים חוזרת ודופקת את כולם בסוף.
זהו טופאק שלנו, לא גנגסטר, משורר.

והוא בנה את הדמות שורה אחרי שורה, כמו שמכינים דמות לבמה.

הליכה. סלנג. מבט. ראיונות שלמים בקול של בישופ.

ובאותו זמן בדיוק, שימו לב לאבסורד, הוא ממשיך לעבוד בהוליווד כשחקן מן המניין: ב1993 הוא מככב מול ג'נט ג'קסון בסרט Poetic Justice, ב1994 בסרט הכדורסל Above the Rim. בבוקר הוא מגלם דמויות של אחרים, בערב הוא מגלם את הדמות שאליה התחייב מול הקהל.

ואת הנתון הכי מטורף הוא זרק בעצמו, במשפט שאני לא מפסיק לחשוב עליו:
לא היה לי תיק פלילי עד שהיה לי חוזה תקליטים.

הוא לא גדל עבריין שהתנקה דרך המוזיקה. הפוך בדיוק. הוא היה ילד נקי, והעבריינות הגיעה עם הפרסום. כי הדמות דרשה הוכחות.

והדמות קיבלה הוכחות.

אוקטובר 1993: יורה בשני שוטרים מחוץ לתפקיד באטלנטה. האישומים נמחקים.
נובמבר 1994: לילה אחד לפני הכרעת דין בתיק תקיפה מינית של מעריצה, הוא נורה חמש פעמים בכניסה לאולפן הקלטות בניו יורק. למחרת הוא מגיע לבית המשפט בכיסא גלגלים, ושומע: אשם.
פברואר 1995: נכנס לכלא. ובזמן שהוא בתא, קורים שני דברים שמספרים את כל הפיצול הזה. האלבום שלו Me Against the World מטפס למקום הראשון במצעד האמריקאי, והוא הופך לאמן הראשון בהיסטוריה שמגיע לשם בזמן שהוא יושב בכלא. והשיר שמוביל את האלבום? Dear Mama. לא שיר על אקדחים. שיר אהבה של בן לאמא שלו, שהגיע לעשירייה הראשונה במצעד הסינגלים. בין כדור לכדור, המשורר הציץ החוצה.

אוקטובר 1995: שוג נייט, הבעלים של דת' רואו רקורדס, משלם עבורו ערבות של 1.4 מיליון דולר. טופאק חותם בלייבל הכי מסוכן בתעשייה, כזה שמנוהל באמת על ידי אנשי רחוב, ועובר ל��ור בתוך הדמות של הגנגסטר במשרה מלאה.
פברואר 1996: יוצא All Eyez on Me. אלבום כפול, מוקלט בקצב מטורף. 566 אלף עותקים בשבוע הראשון. חמש פעמים פלטינה תוך חודשיים.
הוא בשיא העולם.

אבל.

בואו נגיד את מה שכולם ברחוב ידעו ואף אחד במיינסטרים לא רצה להגיד.

טופאק מעולם לא היה חבר בכנופיה. לא בקריפס ולא בבלאדס. הוא לא מכר סמים. בשכונות האמיתיות ידעו את זה טוב מאוד, וחלק מאנשי הרחוב אף פעם לא קיבלו אותו כאחד משלהם. בשבילם הוא היה ילד אמנויות שמשחק אותה כאילו יצא היישר מקומפטון משכונות העוני הקשות ביותר בארצות הברית של אמריקהניקווה.

והמיינסטרים? המיינסטרים התאהב בטירוף.

הסיפור שסופר היה נוח.

כי טופאק עשה משהו שאף גנגסטר אמיתי לא הצליח לעשות.

הוא הנגיש את הגטו.

הוא תרגם את הרחוב לשפה שהפרברים מבינים, עם עיניים של שחקן ואוצר מילים של משורר.

הגנגסטרים האמיתיים של הז'אנר דיברו אל השכונה. טופאק דיבר אל העול��. בזכותו מיליוני ילדים בפרברים של אמריקה הבינו מה זה להיות גנגסטה. בזכות המשחק היותר מדי מציאותי שלו.

דניאל דיי לואיס השחקן המטודי היה נשאר בדמות שלושה חודשים בשביל אוסקר ואוכל חרקים כמו מוהיקני או מטפס על מכרות נפט כמו דניאל פליינוויו.

טופאק נשאר בדמות עד המוות.

כי לדמות הזאת היה חוק ברזל: מי שבנה את עצמו על אותנטיות של רחוב, אסור לו לצאת מהדמות לרגע.

כל ראיון חייב להיות קיצוני יותר מהקודם.

כל עימות חייב להסלים.

כשהמלחמה מול ביגי סמולס והחוף המזרחי התלקחה, טופאק הקליט את Hit 'Em Up, אחד משירי ההשמצה הכי אלימים שנשמעו אי פעם, עם איומים ישירים ושמות מלאים. זה כבר לא היה שירים. זאת הייתה הצגה שיצאה מהאולם והתחילה לירות.

השחקן כבר לא שיחק את הדמות. הדמות שיחקה אותו.

ובכלא, בין לבין, הוא קרא את מקיאוולי. הנסיך, המדריך המפורסם בהיסטוריה על כוח ועל מראית עין.

הוא התחבר לזה כל כך שבחר לעצמו שם במה חדש: מקאוולי. שחקן שקורא את הספר החשוב בעולם על העמדת פנים, ומחליט לקרוא לעצמו על שם המחבר. אי אפשר לכתוב את זה יותר טוב.
ב7 בספטמבר 1996, אחרי קרב של מייק טייסון בלאס וגאס, קאדילק לבנה נעצרת ליד המכונית של שוג נייט. טופאק במושב ליד הנהג. ארבעה כדורים פוגעים בו. שישה ימים הוא נלחם על החיים.

ב13 בספטמבר 1996 טופאק שאקור מת. בן 25.

שישה חודשים אחרי, במרץ 1997, ביגי סמולס נורה למוות בלוס אנג'לס. בן 24.

אבל בניגוד לשחקנים, ��מויות לא מתות.

שמונה שבועות אחרי הרצח יצא האלבום שטופאק הקליט לפני מותו בשבעה ימים בלבד, תחת השם החדש מקאוולי.

ההצגה המשיכה בלי לעצור אפילו לדקת דומייה.

מיליוני אנשים משוכנעים עד היום שהוא חי ומסתתר בקובה, עם תיאוריות שלמות שבנויות על השם מקאוולי ועל מספר השבע. הקהל פשוט מסרב לקבל שההצגה נגמרה.

ספר השירים שהוא כתב לפני גיל 20, הוורד שצמח מבטון, יצא לאור שלוש שנים אחרי מותו. 72 שירים על ורדים, על אהבה ועל אמא שלו. האיש שסימל את האלימות האמריקאית מככב היום על מדפי שירה.

טופאק מכר עד היום יותר מ75 מיליון אלבומים, רובם אחרי מותו. הוכנס להיכל התהילה של הרוקנרול ב2017.

וג'אדה פינקט, הילדה מהכיתה בבולטימור? היא תרמה מיליון דולר לבית הספר שלהם, בתנאי אחד: שהתיאטרון החדש ייקרא על שמו.
שימו לב. לא האצטדיון. לא אולם המוזיקה.

התיאטרון.

מי שהכיר אותו לפני הדמות ידע בדיוק מה הוא היה.

לפני כמה לילות ישבתי מול יוטיוב עד שתיים בלילה עם הסיפור הזה, ומה שלא נותן לי מנוחה זה לא המוזיקה. זה ראיון אחד מ1988. ילד בן 17 בח��לצה מכופתרת, רהוט יותר מכל פוליטיקאי שתשמעו השנה, מדבר על תיאטרון ועל שירה ועל לשנות את העולם.

ידעתי איך הסיפור נגמר ועדיין ישבתי שם עם צמרמורת, כי הבנתי שאני מסתכל על שחקן רגע לפני שהוא נכנס לתפקיד שאין ממנו יציאה.

אז נשארת השאלה ששווה לקחת לסוף השבוע.

מי נרצח בלאס וגאס. השחקן או הדמות?

ואם ההצלחה הכי גדולה שיש, להפוך לדמות שהעולם מסרב לשחרר גם 30 שנה אחרי, היא הדבר שהרג את האיש עצמו, איך בכלל קוראים לזה. הצלחה או כישלון?

להיות או לא להיות, זו השאלה.

[Dor Meir Moalem @dormoalem]

חייב להודות שהסרטון הזה קצת טלטל אותי