הבושה עזבה את ישראל. השר לקידום חוק ההשתמטות, מפקיר הלוחמים ומגן העריקים, מפחד שנבוא להחליף אותו. אנחנו המשרתים האמיתיים של המדינה הזו, ולמי שמרסקים אותה אין שום זכות להטיף לנו. אמשיך לשרת את מדינת ישראל הדמוקרטית, הליברלית והחופשית - בקרוב מאוד מכנסת ישראל.
It is with profound sadness that we share the news of Om Malik’s passing.
It’s difficult to state the impact that @om had on all of our lives at True.
Om was the first Founder we funded when we started True. In our Presidio office, Om discussed his idea for a new type of media company. That idea would later become GigaOm.
Om was a brilliant Founder, an amazing teammate and Partner at True, a prolific writer, a gifted photographer, and a sage and valuable advisor to so many in the technology ecosystem.
Om was brilliant, thoughtful, humorous, profoundly kind, and deeply curious. He was also relentless when he had an idea or story. Om was brave - he never shied away from sharing his views or pushing for the truth.
We were very, very lucky to call Om our Partner and friend at True for these last many years.
For today, we simply encourage you to take a moment to remember this beautiful soul and great thinker who was in our midst. He would ask us to slow down a bit. Om would want us to think deeper, express our love for one another a lot more.
Above all else, Om wanted us all to retain our humanity and care for each other in our brilliant quest to rebuild the world.
We love you Om.
Team True
https://t.co/0fHDlkwcx6
הציונות המרכזית מעולם לא עסקה באפשרות לניצחון מוחלט.
מכונני המדינה הניחו שלא ייתכן ניצחון כזה. כי הים אותו ים, הערבים אותם ערבים; כי הם רבים הרבה יותר מאיתנו; כי לא נוכל לכבוש הכל, ואם נכבוש - אז מה.
לכן ההחלטה הראשונה של ממשלת אשכול אחרי ששת הימים הייתה שהשטחים הכבושים הם פיקדון לקראת הסכם שלום. זה לא נבע מכך שמשה דיין או ספיר או אשכול היו תמימים או שמאלנים. הם היו מפוכחים בהרבה מהדור הנוכחי, וגם חשדנים. זה נבע מהבנה ריאלית של המציאות.
עם בוא הטכנולוגיה, וההישגים הישראליים במלחמה, והברית עם אמריקה, והניוון באיזור מסביב לישראל- ישראל הפכה למעצמה אזורית.
7 באוקטובר היה רגע בו הישראלים, המומים מאמוק האלימות והרצח, השתכנעו שצריך לסיים את זה, פעם אחת ולתמיד. זו לא פרשנות. נתניהו הבטיח ניצחון מוחלט. הם חשבו שזה אפשרי בגלל מעמדה האזורי של ישראל.
אני חושב שבעזה אפשר היה "לנצח" - אם לדוגמה היו מכינים מראש משטר של הרש"פ (כן כן), מכניסים כוח חמוש חלופי, עוברים לתפיסה של תכנית מרשל, מציגים חזון חיובי - ננצח את חמאס ונבנה עתיד עם הפלסטינים, כמו שנבנה באירופה עתיד עם הגרמנים.
אך הממשלה הזו קיצונית, מוטרפת וחנפנית. חזון חיובי של שלום באזור? להיטיב עם פלסטינים בעזה? הם בחרו בתפיסות בסגנון כיבוש יהושוע. כתבתי "לנצח" כי זו הבעיה: הממשלה חשבה שלנצח בעזה זה לנקום. אבל ניצחון אמיתי בעזה הוא שלטון פלסטיני שרודף את חמאס. כן, אולי זה בלתי אפשרי. אבל בכלל לא ניסו.
במקביל, תפיסת "פעם אחת ולתמיד" התפשטה במערכת הביטחון. האמירות הזהירות, אלה של פעם, על מגבלות הכוח, על "הקומה האסטרטגית" - נזנחו. צה"ל, רדוף טראומה ומוחלש ציבורית, הסיר רסנים חשובים הקשורים לטוהר הנשק, למשמעת, לחשיבה ארוכת טווח.
הציונות האמינה בעבודה קשה ומדודה. מה אפשר לעשות- ומה לא. עיקר העניין לא היה ספרטה, בשום אופן. ההפך: מלחמות לוחמים רק כשממש מוכרחים. הן צריכות להיות קצרות ומבריקות - או לא להיות בכלל. אסור להיכנס להתשה, ואסור לאבד את אהדת העולם. מכונני המדינה לא חשבו שאנטישמיות היא סיסמה שמשתמשים בה בקמפיין; הם חוו על בשרם וראו בעיניהם את מחיריה הקשים. זו מדינה יהודית, הם שיננו לעצמם, והתכוונו גם לכך שהיא צריכה לשים על עצמה רסנים כפולים. כי יביטו בה בעין מסויימת. לא צודק? ודאי. אבל אם אנטישמיות היא דבר אמיתי, כדאי להתחשב בה ולא לעצום עין. זו אינה גלותיות. זו חכמת הדורות.
ולכן לא האמינו בהכרעה מוחלטת. בזבנג הסופי. בתכניות פנטסטיות למיניהן. מפעם לפעם היו חריגות, נניח מלחמת לבנון הראשונה ואורנים הגדול. החשיבה הישראלית המגלומנית תמיד הייתה שם, אין ספק. אבל היא סומלה בידי אנשים שנתפסו - תמיד - כקיצוניים, פזיזים.
ואתם יודעים מה? הזהירות הזו היא שבנתה יסוד של ישראל משגשגת, חזקה, עם מערכות חינוך ובריאות מעולות (נשארה רק הבריאות). בעיקר, זו הייתה ישראל שבה - למרות חולשתה - לא חטפו מאות ולא הרגו 1200 בבוקר שמשי אחד.
הניסיון האישי של נתניהו לקפיצה מגלומנית, מהזהירות הישראלית הקלאסית, למין שינוי טוטאלי של האזור - כשל. בדרך, הוא שכח ש"עוד עז ועוד דונם" הייתה התשובה של ישראלים לגלי רצחנות נגדם. מגל, עלה זית - וגם חרב. בניית המדינה, שאיפה לשלום, צבא חזק. אצל נתניהו היה אמור להישאר רק הצבא החזק. וגם הוא לא חזק עוד.
במסעה לניצחון, היו לישראל הישגים רבים ומזהירים. ואין ספק שהיה צורך בהם. השאלה היא איפה עוצרים, ואיפה מממשים יתרונות מדיניים. ומתי בולמים ואומרים לציבור אמת- נניח, שלא נוכל לפרק את חיזבאללה מנשקו. שנוכחות צהל בלבנון כרגע משרתת את איראן וחיזבאללה יותר מאשר פוגעת בהם.
הבעיה לא הייתה הרצון להשיב את הביטחון וההרתעה. זה היה נחוץ והכרחי. אלא הדרך בה ממשלה מופקרת וחנפנית הציגה מטרות לא ריאליות, או ניסתה לממש מטרות שכלל לא הוצגו (גירוש המוני של פלסטינים באיו"ש לדוגמה). הרעיון של "פעם אחת ולתמיד" הוביל את נתניהו לזנוח את "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו" ולדחוף למלחמה משותפת עם ארה"ב- בדיעבד, מתברר, בלי לדעת כיצד תסתיים.
ישראל בזבזה אשראי מדיני נדיר, התישה את עצמה, שחקה את צבאה, וכעת היא מנסרת את הברית עם ארה"ב. מצב הלוחמה הלא-נגמר מנוגד לגמרי לאופי צה"ל ותפיסות מפקדיו, ושונה מהותית מהמסורת הישראלית - להשיג הישג משמעותי ואז לסיים בתנאינו-אנו. אין מנוס מלחזור למדיניות הישראלית הנבונה הזו, ולהתמקד בבנייה מחדש, בהתעצמות צבאית ובהרתעה עיקשת. האפשרות השנייה היא דימום בלתי נגמר עבור עוד כותרת פוליטית על ניצחון לא מוגדר.
"משעה שסרה הבושה, משעה שאין נטילת אחריות, משעה שגיליתם כי אתם פועלים לפי דחפים אמוציונליים אישיים בלבד וכי מדבקות בכיסא ישחרר רק המוות - אינני מאמינה לכם, אינני מאמינה בכם. אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר, הם המסוכנים שבשליטים".
לזכרה של שולמית אלוני ז"ל שהלכה לעולמה בינואר 2014
Whenever it's too much, or too little, I turn back to Carl Sagan's Pale Blue Dot.
——
Look again at that dot. That's here. That's home. That's us. On it everyone you love, everyone you know, everyone you ever heard of, every human being who ever was, lived out their lives. The aggregate of our joy and suffering, thousands of confident religions, ideologies, and economic doctrines, every hunter and forager, every hero and coward, every creator and destroyer of civilization, every king and peasant, every young couple in love, every mother and father, hopeful child, inventor and explorer, every teacher of morals, every corrupt politician, every "superstar," every "supreme leader," every saint and sinner in the history of our species lived there--on a mote of dust suspended in a sunbeam.
The Earth is a very small stage in a vast cosmic arena. Think of the rivers of blood spilled by all those generals and emperors so that, in glory and triumph, they could become the momentary masters of a fraction of a dot. Think of the endless cruelties visited by the inhabitants of one corner of this pixel on the scarcely distinguishable inhabitants of some other corner, how frequent their misunderstandings, how eager they are to kill one another, how fervent their hatreds.
Our posturings, our imagined self-importance, the delusion that we have some privileged position in the Universe, are challenged by this point of pale light. Our planet is a lonely speck in the great enveloping cosmic dark. In our obscurity, in all this vastness, there is no hint that help will come from elsewhere to save us from ourselves.
The Earth is the only world known so far to harbor life. There is nowhere else, at least in the near future, to which our species could migrate. Visit, yes. Settle, not yet. Like it or not, for the moment the Earth is where we make our stand.
It has been said that astronomy is a humbling and character-building experience. There is perhaps no better demonstration of the folly of human conceits than this distant image of our tiny world. To me, it underscores our responsibility to deal more kindly with one another, and to preserve and cherish the pale blue dot, the only home we've ever known.
— Carl Sagan, Pale Blue Dot, 1994
במלחמה הזאת פגשתי את אנשי ההנדסה במלוא עוצמתם. הראשונים לחצות קווי מגע, הראשונים להכנס לתוך סמטה צפופה, לנגוח בבניין חשוד או לפתוח דרך חדשה.
הדובי תמיד לפנים.
להיות מפעיל בחוד החנית, לבד בתוך הכלי שסופג אש, זאת גבורה אדירה שמגיעה עם מחירים. לא פעם מפעילי צמ"ה מוצאים את עצמם מתמודדים לבד עם פציעות פיזיות או שקופות, עם זכרונות קשים, וקושי להשתלב בחזרה בחיים האזרחיים.
בשביל זה לפני כשנה מספר חברים, מפקדים וחיילים, הקימו את עמותת דובי - לטיפול וסיוע ללוחמי מערך הצמ"ה. העמותה מעניקה ליווי אישי ותמיכה נפשית ורפואית. מפעילה סדנאות וימי גיבוש, יוצרת רשת קהילתית, תורמת ציוד אישי, עוזרת בבית למי שצריך, ומנציחה את נופלי המערך.
העמותה נמצאת בקמפיין גיוס שנגמר בעוד שלושה ימים. בואו לתרום לגיבורים האלה: https://t.co/UH5IZA3zoG
1/ דו״ח חדש - רשלני, מפלגתי ומסוכן - של ועדת המשפט של הקונגרס, שבשליטת הרפובליקנים (ובהובלת מי שכונה ״נער הפוסטר של MAGA״ ע״י הדמוקרטים, חבר בית הנבחרים ג׳ים ג׳ורדן) קובע שכספים שהועברו ע״י ממשל ביידן הגיעו לידי תנועת המחאה וגופים ישראלים שפועלים נגד הממשלה. בואו נפרק את זה >>
תושבי שפלת יהודה, אנחנו כאן למענכם!
בעקבות השריפות המשתוללות בשפלת יהודה, פינוי היישובים והעומסים בכבישים, אחים ואחיות לנשק מתגייסים למען הציבור.
אנחנו פותחים את הבתים, הלבבות – ואת האפשרות להתארח או לארח.
*אם אתם זקוקים למקום לינה, אנחנו כאן בשבילכם:*
https://t.co/TVRQ8GS5kX
*אם יש לכם חדר פנוי ותשמחו לעזור, הצטרפו למאגר:*
https://t.co/Fw7q46ZWAu
עם ישראל לא משאיר אף אחד לבד🇮🇱
אחים ואחיות לנשק
בשעתיים האחרונות מתנהל פוגרום בבית הכנסת הרפורמי ברעננה.
עשרות כהניסטים חמומי מוח הגיעו להפריע לטקס זכרון ישראלי-פלסטיני שהוקרן בבית הכנסת לרגל יום הזיכרון. מי ששלח אותם לשם זה סוכן הכאוס, הממומן על ידי קואליציית ״חמאס הוא נכס״ משה מירון.
אותם ״אבירי חופש ביטוי״ שזעקו לטובת קיום תפילה מתריסה בערב יום הכיפורים. הצבועים שמתרעמים שלא נותנים להם לתקוע דוכן תפילין בכניסה לכל בית ספר חילוני. אלו שמגלגלים עיניים שיוצאים נגד ערוצי השנאה וההסתה שלהם כי ״יש חופש ביטוי״. איפה אתם עכשיו? איפה אתם מול התמונות של החולצות החומות של ממשלת ״חמאס הוא נכס״ שמחליטות איזה טקס משדרים ואיזה לא ומה אזרחים יראו במסגרת הקהילה שלהם?
כפי שאמרתי כשמשטרת ישראל ניסתה למנוע הצגה של תמונות הרוגים פלסטינים בהפגנת ״עומדים ביחד״, אני אומר שוב - חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית, הוא נשמת אפה של הרוח הישראלית והמסורת היהודית ואוי לנו אם נעמוד מנגד כשהוא נרמס. אוי לנו אם נשתוק כשסוכני כאוס הופכים להיות צנזורים כשהמטרה עומדת מנגד ולא עושה דבר.
האירוע הזה, דווקא בערב יום הזיכרון כשאנחנו בוכים על האובדן ומתייחדים עם הנופלים, הוא תזכורת עצובה למאבק על פרצופה של ישראל. זה לא מאבק בין ימין ושמאל או בין דתיים לחילוניים.
זה מאבק בין אוהבי אדם לאוהבי כוח
בין מי שמאמין באחדות וחיה ותן לחיות למי שמשתמש בזה כדי להיכנס לאחרים לחיים ולייצר אחידות
בין שוחרי שלום לרודפי כאוס
אני מחבק את הקהילה הרפורמית ברעננה והתושבים שהצטרפו לצפיה בטקס ומצטער בשביל כולנו שככה ישראל נראית בערב יום הזיכרון 2025.
יש לנו הרבה מה לתקן אחרי שממשלת ״חמאס הוא נכס״ והעומד בראשה יעלמו מחיינו, בין היתר למגר מקרבנו את הפשיזם המתפשט כמו מחלה ממארת
נ.ב
בסרטונים שיוצאים משם יש בקרב הפוגרומיסטים הרבה ציציות וכיפות, אבל אל תתבלבלו, לאנשים האלו אין אלוהים…
דבריי הערב בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי:
״ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה אנו זוכרים כי בעלות הברית ניצחו את הנאציזם והפשיזם לא רק בזכות כוחן הצבאי,
אלא בזכות המחויבות העמוקה שלהן
לערכי החירות והדמוקרטיה.
את מדינת ישראל הקמנו מתוך תודעה זו ממש: ידענו שכדי להבטיח את עתיד העם היהודי, אל לנו להיכנע לדחף הנקמה,
אל לנו להיאחז בשנאה,
אל לנו לנו להשתעבד לפחד.
הוטלה עלינו משימה אדירה - לבנות - לבנות עם ואומה.
לבנות באחריות. לבנות באומץ. לבנות בתקווה.
לבנות מדינה שהיא מקור גאווה ליהודים בכל העולם, לבנות אומה חזקה מבחינה ביטחונית ומוסרית, שפועלת בעוצמה מול אויביה, אך אינה שוכחת את יסודותיה: ערך האדם, כבוד האדם, חיי האדם.
ביום השואה אנו זוכרים כי חובת ההגנה על חיי אזרחי ישראל היא נשמת אפה של המדינה היהודית. והיא נבחנת לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולת להחזיר הביתה את הבנים והבנות שנחטפו. כשאחינו ואחיותינו שוכנים במנהרות הגיהנום, מעונים ומורעבים - אנחנו נשבעים מחדש:
נחזיר את כולם. הם אנחנו. הם ישובו הביתה.
לעולם לא נוותר עליהם!
מכובדיי,
אני נושא את דבריי כאן לזכרו של סבא רבא שלי פליקס, ולזכר אחיו ואחיותיו - האוגוסט, סופי ולורה, ולזכר אחות סבתי, אלזה שגורשו במהלך 1942 לטרזינשטט ולטרווניקי. תעודות המשלוח שלהם מוצגות במוזיאון הקהילה היהודית בגאו קניגס הופן שבגרמניה - הם מעולם לא חזרו.
יום השואה אינו רק זכרון העבר.
יום השואה הוא הזדמנות לבחון את ההווה והעתיד.
כשאנחנו מביטים היום במראה,
המראה הנשקף מזעזע את כל מי שמאמין בקדושת החיים, בסולידריות, באמת, בצדק ובאחריות.
מדינת היהודים בסכנה,
לא מאויב מבחוץ - אלא מהתפוררות מבפנים.
עלינו לבנות מחדש מדינה בטוחה,
שיש לה עמוד שדרה ערכי, חופשי, שוויוני ודמוקרטי. מדינה, שמבינה שביטחון הוא שילוב של עוצמה צבאית, עם יוזמה מדינית אחראית,
שכל כך אפשרית עכשיו, נוכח הישגי צה"ל האדירים.
מדינה שמובילה באומץ הכרעות הכרחיות
בדבר זהותה וגבולותיה. שמחבקת את אזרחיה במקום להסית נגדם,
שנלחמת על ביטחונם מבלי לבגוד באמונם.
מדינה שבונה מחדש את העוטף וגבול הצפון כקהילות משגשגות ותוססות;
שמביטה לילדים שלנו בעיניים ואומרת:
יש לכם עתיד כאן. הוא עשיר בהזדמנויות. ואתם בטוחים.
החלום הציוני, שחושל בשואה,
הוא בבסיסו חלום של אופטימיות ותקווה.
חלום זכותנו לחיות, לבנות,
להגן, לדבוק בטוב, ולהפיץ טוב.
יהי זכר הנספים בשואה ברוך, ונצור בלב האומה לדור דור.״
כמובטח - גלגולו של פייק🧵
לאחר הגשת תצהיר ראש השב"כ לבג"ץ, החלו לצוף אתמול טענות (כוזבות) ברשת שלפיהן רונן בר נתפס בשקר.
כדי להסביר במה מדובר, צריך לחזור מעט אחורה בזמן ולדבר קודם על… "הסוד הגדול"! >>
״אולי אני המקרה הבא. אל תפקירו אותנו, אנחנו צריכים עזרה״: אחרי שחברתה שיראל גולן ז״ל ששרדה את הטבח במסיבת הנובה שמה קץ לחייה, יעל, גם היא ניצולת המסיבה, נאבקת לקבל סיוע נפשי מהמדינה