לא ראיתי את הסרט ולכן אני לא מתכוון להתווכח עליו. אבל בתוך כל הסערה סביבו, חשוב לי לומר משהו בתור מי שהיה שם.
אני הייתי שם. אנחנו היינו שם.
בשבעה באוקטובר ראינו רוע שקשה לתאר במילים. עברנו בין הבתים, ראינו את התוצאות מקרוב ואיבדנו אנשים. את מה שהיה שם שום סרט לא באמת יצליח להעביר.
שלושה שבועות אחר כך נכנסנו לעזה.
שם נדרשנו להילחם באויב שלא משחק לפי שום כלל שאנחנו מכ��רים. אויב שלא תמיד עומד מולך במדים, שפועל מתוך מרחב אזרחי ומנצל את הערבוב בין לוחמים לאזרחים כדי להקשות עלינו להילחם בו.
ובתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת נשארנו בני אדם.
גם אחרי השבעה באוקטובר, גם אחרי שחברים שלנו נהרגו וגם אחרי שבועות וחודשים של לחימה.
כמ״פ, הייתי שם כשהתקבלו ההחלטות. אני יודע כמה מאמצים עשינו כדי לצמצם פגיעה בבלתי־מעורבים.
אי אפשר לספר את הסיפור של עזה בלי השבעה באוקטובר.
אי אפשר לדבר על תוצאות המלחמה בלי לדבר על האויב שמולו נלחמנו ועל האופן שבו הוא בחר להילחם.
שיח שמציג רק צד אחד של המציאות הוא לא שיח אמיץ או מורכב. הוא שיח מוטה. וכשהוא מוצג לעולם כאמת כולה, הוא פוגע במדינת ישראל ובלוחמים שנשלחו להגן עליה.
אני הייתי שם. אני מכיר את המחיר. אני מכיר את המורכבות.
ובעיקר אני מכיר את הלוחמים שלי ואני גאה בדרך שבה נלחמנו ובבני האדם שנשארנו.
הייתה לי שיחה עם שכן חרדי עכשיו. אברך כולל, אבא לילדה קטנה. איש נחמד וחייכן.
הוא לא רוצה לצאת לעבוד. מבחינתו הכל בסדר. שורדים. האישה מכניסה קצת כסף, ההורים עוזרים... הוא מרוצה. בגדול. ויותר מזה - הוא היה רוצה שכל המדינה תהיה כמוהו.
הסברתי שזה אומר שהכלכלה פה תקרוס, רמת החיים תרד ונהפוך למדינה ענייה.
"בסדר", הוא אמר לי. "לא חייבים להיות מדינה עשירה. אפשר לחיות גם בלי טיסות לחו"ל וסטארטאפים. מה, אין מדינות שמסתדרות עם פחות כסף?"
זה מאפיין שאני רואה אצל הרבה אנשים. לא רק חרדים. צורת חשיבה שהייתי קורא לה - "עקרונית". כזו שמבוססת ערכים אישיים של החושב, ולא לוקחת בחשבון את המציאות והאילוצים שהיא כופה על כולנו. לישראל אין את הפריווילגיה לא להיות עשירה. זה לא עניין של פינוק. ישראל לא יכולה לא להיות מצוינת. אם ישראל לא תהיה הכי טובה, הכי עשירה, הכי אמיצה והכי חכמה באיזור - היא פשוט לא תהיה. בלי מתמטיקה, אנגלית, מחשבים, מדעים (מה שאחיי החרדים נוהגים לקרוא לו "מקצועות חול") - אין ביפרים. אין אף שלושים וחמש. אין תקיפות באיראן ואין חיסול נסראללה.
מצטער שאני נשמע קצת נאור נרקיס, אבל פה יש לו פואנטה.
מדינה כמו פורטוגל יכולה להרשות לעצמה לא להיות הכי עשירה והכי מצוינת באזור שלה. כנ"ל שוויץ. כנ"ל צ'ילה.
לא מדינת ישראל. לא במזרח התיכון.
אולי לפני עסקת חטופים גורלית, כשהדילמה מייסרת רבים, סיפור קטן על רב״ט, שמחליט לפעול על פי הלב המצפון והערכים שלו ואפילו בניגוד להיגיון מבצעי. למה? כי ״לא משאירים פצועים בשטח״.
ביוני 2002 זחל מחבל חמוש בקלאצ’ניקוב בסמוך למאחז צבאי בשומרון וביצע ירי. במכת האש הראשונה נפל חייל פצוע בין הסלעים. הגעתי כמג”ד (חרוב) לנקודת ההתקלות וח��רתי לסגן מפקד הפלוגה, שניהל חילופי אש עם המחבל. הוא הסביר לי בצעקות, תוך כדי ירי, שלא ניתן להגיע לפצוע, ושחייבים קודם לחסל את המחבל הנמצא בעמדה שולטת על מקום הימצאו של הפצוע.
חשבתי כמוהו, וניסינו להגיע אל המחבל. היה חושך מוחלט, והשטח היה סלעי. המחבל קיפץ בין הסלעים, ירה וזרק רימונים. יצאנו מספר פעמים להסתערות, המחבל נפצע אך לא הצלחנו לחסלו. במהלך הניסיונות נפצעו לנו עוד שלושה לוחמים, שניים מהם במצב קשה.
ואז פקדתי לעצור את האש. מיקמתי כוח רתק משמעותי יותר, והתחלנו לצאת לאיגוף רחב יותר כדי להפתיע את המחבל. כבר עברו דקות ארוכות, והחייל הפצוע דימם. הוא הפסיק לתקשר איתנו. זו הייתה החלטה קשה, אבל חשבתי שנכון לדבוק בתוכנית ולסיים את ההסתערות.
פתאום התרומם אחד הלוחמים הכי קטנים בפלוגה, רב”ט גיא פישמן, רץ לעבר הלוחם הפצוע שהיה בינינו לבין המחבל, העמיס אותו על גבו ופינה אותו לאחור. לפצוע חדר כדור לחזה, והוא הובהל במסוק לבית החולים. גיא הציל את חייו. הרופאים העריכו שאם היה מגיע כמה דקות מאוחר יותר, לא ניתן היה להצילו. דקות לאחר מכן הסתערנו על המחבל והרגנו אותו מטווח קצר.
בסיום ההתקלות לקחתי את גיא הצידה. הוא היה פחות משנה בצבא, התנשף עדיין בהתרגשות, ובגדיו היו ספוגים בדמו של הפצוע. שאלתי אותו: “גיא, למה לא חיכית שנסיים את ההסתערות ונהרוג את המחבל כדי לפנות את הפצוע?”
הוא הישיר מבט ואמר לי: “המג”ד, הבנתי שאין זמן, שאי אפשר לחכות יותר. אבי הוא חבר שלי, והוא ימות אם לא נ��יע אליו. אתם לימדתם אותנו שלא משאירים פצועים בשטח.”
חיבקתי אותו החלטתי להמליץ עליו לצל”ש, וזה אכן הוענק לו.
בערב הזה, אולי לפני החלטות גורליות על עסקת חטופים, שרבים מאיתנו מתייסרים, כי אנחנו מבינים ויודעים שמשימת “חיסול המחבל” בעזה טרם הושלמה, נזכרתי בדברים שאמר לי גיא, החייל הצעיר והאמיץ.
לחטופים אין זמן יותר, הם לא יכולים לחכות. חייבים לחלצם. אנחנו כאומה לא משאירים פצועים בשטח.
ואני מאמין , כמדינה חפצת חיים נחזור גם נחזור כדי להשלים את משימת הכרעת החמאס.
דוברות עיריית קריית ים | הרופא הטוב; ד"ר מוסטפא אבו רומי, רופא בקהילה ברסקו בקריית ים, נושא על ידיו מטופלת קשישה בעת אזעקה ומוביל אותה בבטחה למרחב מוגן. ראש העיר, דוד אבן צור: "כל כך מרגש. זו ערבות הדדית פשוט במיטבה"...
נועה, אלמוג, אנדריי ושלומי הוחזקו בלב אוכלוסיה אזרחית. עזתים שמוגדרים ״בלתי מעורבים״, חיו במשך 8 חודשים לצד החטופים שלנו ולא אמרו מילה.
הם מעורבים על מלא.
ולכן כל אחד ממאה ההרוגים (על פי דיווחים עזתים) היום במבצע לחילוץ החטופים הוא מעורב.
חמאס הוא האחראי הבלעדי לכך שהם ��ילמו בחייהם והעזתים חייבים להבין: מי שישמש מגן אנושי לחמאס מסתכן בכך שהוא לא ישאר בחיים.
רק ככה זה יהיה אנחנו! ולא הם.
A message on behalf of the hostages families' - tonight at 18:00 the video of the kidnapping of the female observers as recorded by the body cameras of the Hamas terrorists on 7/10 will be published.
Parts of the video that are difficult to watch have been censored
which include the many murdered at the base of Nahal Oz, the murdered inside the shelter from which the female observers were kidnapped, and many scenes of violence.