פנינה גולדשטיין

[Masha Averbuch @Ave__Masha]

יום יבוא ויבטלו הופעה של אייל גולן מהסיבות הנכונות

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@hicasamadim 4

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@gilgulll ברור

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@Yael_Weill יש 🙋‍♀️ טבעונית

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@yaelyechieli מזעזע!!

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@naorshiri @Ha_Drakon למה????? 😢

[Naor Shiri - נאור שירי @naorshiri]

לפני 3 ימים עמדו נתניהו, סמוטריץ׳ וקיש ודיברו על מערכת חינוך ובינה מלאכותית.

תראו טוב טוב את הסרטון.
תכריחו את עצמכם לראות את התוצאה של 20 שנות שלטון נתניהו.
זה החינוך, אלו הערכים, אלו הפנים של שלטון נתניהו.

יהודים עאלק.

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@shlomopolak580 @danielle_be86 יהיה זכרו ברוך 💔

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@Israeldayan95 להוסיף מלפפון/תפוז למים, נותן מתיקות עדינה למים, להחליף סוכר במתוק טבעי כמו אגבה/ מייפל /סילאן.
קינמון בקפה נותן עוד תחושה של מתיקות שמרמה את הגוף.
לא להתחיל את היום עם מתוק כי אז זה מושך מתוק כל היום.
להכניס סיבים תזונתיים למשקה (כמו סיבי עולש, פשתן טחון, פסיליום ) תחושת שובע

[🪬bellamessica @bellamessica1]

גופתו של סא"ל אבי לניר, הטייס הישראלי הבכיר ביותר שנפל אי פעם בשבי. חזרה ארצה עם סימני עינויים קשים. מכות חשמל, ציפרניים עקורות ועצמות מרוסקות.
לניר ידע כנראה סודות גרעין קריטיים לביטחון מדינת ישראל.
כשנודע על נפילתו בשבי, צמרת הביטחון החווירה.
יש טענות שישראל הסכימה אפילו לסגת מרכס החרמון
כדי לקבל את מפקד הטייסת בחזרה,
במסגרת עסקת חילופי שבויים שהוא ייכלל בה.
מבלי שהסורים יבינו איזה אוצר נפל לידיהם.
אבל הם הבינו, ועינו אותו בטירוף.
אבי, שידע כי הסגרת הסודות
פירושה פגיעה דרמטית בביטחון ישראל, פשוט לא דיבר.
איך יודעים?
קצין בכיר אמר שאם לניר היה מדבר,
ישראל הייתה מרגישה היטב וחזק את ההשלכות.
טייס אחר שנשבה אחריו,
היה כנראה האחרון שהצליח להחליף איתו מילה מבעד למחיצות הכלא.
לניר אמר לו שהוא פגוע במצב קשה מאוד.
שמי שלום פרץ ואני מורה.
ואני מבקש ממכם לזכור.
את האיש המופלא הזה, בן 33 בלבד,
מת בדרך הקשה והאכזרית ביותר למען עם ישראל.
לבד, בידיו הזרות של אויב נורא,
אבל עם כל עם ישראל מאחוריו.
סגן אלוף אבי לניר קבור בחלקה ד' בהר הרצל.

[Naor Narkis נאור נרקיס @NaorNarkis]

הילה רום כותבת:
לכל פתאום יש אתמול.
ילד לא קם ״פתאום" ודוקר למוות נער בפיצריה כי הוא ביקש ממנו לא לרסס קצף.
קודם אבא שלו אמר בארוחת שישי יא אללה איזה גב גבר המרדכי דוד הזה איך הוא משפיל את כל הסמולנים הנבלות.
אח״כ אח שלו אמר לו איזה שרמוטה שקרנית הטאיסיה הזו שממציאה על אייל גולן שיכול לזיין אלף כמוה ביום.
אחכ השכן שלו אמר שחבל שהמפקדים הנמושות לא נתנו לזרביב התותח לגמור לזרבב את כל התינוקות בעזה.
אחר כך השכן שלו רצח את אשתו באלף דקירות, ובשכונה כולם אמרו שהגיע לה כי היא כל הזמן שיגעה אותו.
אח״כ הוא הרביץ לילד הומו בביה״ס וכשהמנהל קרא להוריו, אבא שלו צרח על המנהל ואמא שלו אמרה שהוא נסיך.
אח״כ הוא ראה איך עבריין עם 36 תיקים במשטרה הופך לבוס הגדול של המשטרה והשוטרים שלו מרביצים לקשישות.
אחכ הוא רואה איך אף אחד לא יוצא לחפש את הימנוט קסאו בת התשע, כי למי בכלל אכפת מילדה אתיופית מסריחה.
ילד לא קם "פתאום" ודוקר נער בפיצריה כי הוא ביקש ממנו לא לרסס קצף.
האלימות מפוררת אותנו בשיטתיות, כמו מים על סלע, יום אחרי יום.
הופכת את העבריין לגיבור, את האמת לשקר, את הרע לטוב.
פתאום רצח, פתאום אונס, פתאום….
אבל הכל קשור להכל.
כי לכל פתאום יש אתמול.

[Eitsik Hershko @HershkoIsaac]

אוהבים
אני בן ארבעים וחמש. ורק לפני שבועיים הבנתי משהו על אמא שלי - משהו שאני מתבייש בו עד היום. אינני מבין איך לא שמתי לב לכך קודם.
היא בת שמונים. היא חיה לבדה בבית קטן בצבע בז׳, שבו היא גרה כמעט חמישים שנה. אותו הבית - עם תריסים מתקלפים ומכשירי חשמל ישנים שהיא מסרבת בעקשנות להחליף, כי, כמו שהיא תמיד אומרת, “הם עדיין עובדים”.
ביום רביעי האחרון היא התקשרה אליי ואמרה:
- דניס… אני צריכה עזרה עם רשימת הקניות. תוכל לבוא? נדמה לי שאני מתחילה לשכוח דברים.
התגובה הראשונה שלי?
עצבנות.
דדליינים בעבודה.
עניינים של הילדים.
חשבונות על השולחן.
מאות דאגות שמושכות אותי לכל הכיוונים.
- רק תגידי לי מה צריך, - עניתי. - אזמין הכול אונליין.
היא שתקה זמן רב.
ואז לחשה בשקט:
- הייתי רוצה שתבוא.
באתי.
במטבח כבר עמדו שלוש שקיות קניות מסודרות בקפידה.
- אמא… כבר היית בחנות, - אמרתי מבולבל.
היא הניפה את ידה:
- זה רק ההכרחי. אני צריכה עוד משהו.
היא פתחה מחברת - אותה מחברת עם ספירלה שהיא משתמשת בה כבר שנים - והושיטה לי אותה.
ברשימה היה כתוב:
• ענבים
• נייר סופג
• שמנת לקפה
• חברה
הכול בתוכי נעצר בבת אחת.
היא נראתה נבוכה - כמו ילדה שנתפסה עושה משהו אסור.
- פשוט… לא ידעתי איך לבקש ממך לבוא אחרת, - לחשה. - אתה תמיד כל כך עסוק. לא רציתי להפריע.
המילים האלה - שקטות ופשוטות - פגעו בי חזק יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות.
אמא שלי.
האישה שעבדה בשתי עבודות ובכל זאת לא החמיצה אף הופעה או תחרות שלי בבית הספר.
ששמרה כל ציור שציירתי.
שבמשך עשרות שנים שמה את עצמה במקום האחרון.
היא הרגישה שהיא חייבת להעמיד פנים שהיא זקוקה לקניות,
רק כדי לזכות בביקור של הבן שלה.
חיבקתי אותה כל כך חזק עד שהיא צחקה:
- בעדינות, אתה עוד תשבור אותי.
לא הלכנו לחנות.
במקום זאת ישבנו ליד שולחן המטבח הקטן, עם מפיות עם חמניות - אותן מפיות שנמצאות שם עוד משנות התשעים.
דיברנו על הכלב החדש של השכנים.
על אבא.
ועל כמה שהוא חסר לנו.
נשארתי יותר זמן ממה שתכננתי.
שתיתי קפה נמס פשוט.
והקשבתי - באמת הקשבתי - כמו שהיא הקשיבה לי פעם.
לפני שהלכתי, היא ליוותה אותי לדלת והחזיקה את היד שלי קצת יותר זמן מהרגיל.
- עשית לי את כל השבוע, שמש שלי, - אמרה בשקט.
בדרך הביתה מחשבה אחת לא הרפתה ממני:
כמה פעמים היא עמדה ליד החלון, בתקווה לראות את המכונית שלי בחצר?
כמה פעמים אמרה לעצמה:
“הוא יבוא כשיהיה לו זמן”,
והבית ענה לה בבדידות?
הבנתי שבאיזשהו שלב בדרך החיים הבוגרים -
בין העבודה, האחריות והרעש -
התחלתי להתייחס אליה כאל סעיף בלוח הזמנים שלי.
אבל בשבילה
מעולם לא הייתי סעיף.
הייתי העולם שלה.
וכל מה שהיא רצתה,
היה שעה אחת עם הבן שלה
בבית שבו גידלה אותו.

[Eitsik Hershko @HershkoIsaac]

אוהבים
הסיפור הבא מוכיח כמה כוח יש לעסקים קטנים עם לב ענק. לקוח שהגיע לסניף "סחבק" מול קניון חולון (מקום שמגיש טוסט נקניק), נתקל במחזה שגרם לו לעצור הכל ולהזיל דמעה. המקום היה מלא בקבוצות של תלמידים שסיימו את יום הלימודים, ושלושה עובדים תקתקו עבודה בעמדת הטוסטים בשיא הלחץ.
פתאום, אליאור – אחד השותפים במקום – עזב הכל באמצע העבודה. הוא יצא מהדלפק והתיישב בשולחן עם ילד בן 13 שהגיע לקנות טוסט וישב לאכול לגמרי לבד.
כשהלקוח המופתע שאל על כך, אליאור חשף בפניו את "נוהל הבדידות" המרגש של הסניף: הם שמו לב שמדי יום מגיעות חבורות של ילדים, אבל לפעמים מגיע גם ילד או ילדה שיושבים לאכול לבד. לכן, הם החליטו על מדיניות ברזל – גם אם יש לחץ מטורף בסניף ואין זמן לנשום, ברגע שמזהים ילד או ילדה בודדים, אחד העובדים מיד מכין לעצמו נקניקיית נשנוש קטנה ויוצא לארח להם חברה, פשוט כדי שלא ירגישו שהם לבד בעולם.
עבור כל מי שחווה אי פעם את ההרגשה הצורבת של חרם או של לשבת לבד אחרי בית ספר – המעשה הקטן הזה מציל נפשות של ממש. זה עסק שרואה קודם כל את הלב של הלקוחות שלו, הרבה לפני שהוא רואה את הקופה.

[אמיר שפרלינג @ShperlingAmir]

הממשלה: נחקור את המחדל הזה כבר יחד עם המחדל הבא

[Eyal Eshel @ESHEL2003]

סמל רוני אשל, תצפיתנית בגדוד 414 של חייל הגנת הגבולות, הבת שלי, הבכורה שלי.
התגייסה, הוכשרה, שירתה בחמ"ל נחל עוז, היתה שם וראתה הכל חודשים לפני, דיווחה הקלידה, התריעה, זעקה את נשמתה שאחרי החגים תהיה פלישה ואיש לא הקשיב ולא שמע לה.
תדליקו נר, תזכרו.
הכל היה, הכל אמת.

[ShAuLi ✊🏼🔥🏳️‍🌈 @Shauli]

דוד גרוסמן - בשכול אני מבין

ההולכים מעל התהום/דוד גרוסמן

״אחרי השנים הראשונות שבהן הכאב הוא חריף ונורא, באות שנים שבהן הפצע מתחיל להתכסות בשכבות של מציאות ויום־יום. יש דברים שצריך לעשותם. יש עבודה וקשרים עם משפחה וחברים. יש את כל חובות החיים וגם את השמחות שלהם. יש קורונה ויש פוליטיקה ויש — להבדיל — תינוקות חדשים שנולדים למשפחה האבלה. יש אפילו הסחות דעת מהכאב. לרגעים כאילו שוכחים שהדבר קרה.

לאט לאט, מתוך המשא ומתן האינסופי עם החיים, מסתמנת דרך לחיות עם האובדן.

המציאות כאילו פורשת מעל לפצע שלנו, מעל לתהום הפרטית שלנו, איזו יריעה דקה וגמישה, ואנחנו, האבלים, לומדים ללכת על היריעה הזאת, המתוחה מעל לתהום.

ואנחנו הולכים עליה ממש יפה. בגבורה, אפשר לומר.

כמעט כל המשפחות השכולות שאני מכיר חיות בגבורה.

כן, אנחנו חיים את חיינו בכל הכוח. אנחנו ממלאים את כל החובות שלנו, במשפחה ובעבודה ובלימודים ובכל תחומי החיים שלנו. רבּים מאיתנו עוזרים לאנשים שזקוקים לעזרה, אנחנו פעילים ומעורָבים ויוצרים — אבל האמת היא —
שאין שום יריעה מעל לתהום. אנחנו מעמידים פנים כאילו יש — אבל אין.

כל המעשים הטובים והחשובים שאנחנו עושים כדי להישאר מעל לתהום אינם יכולים לבטל את התהום, ואת עוצמת הקרינה שלה אלינו.

אני אומר "תהום", כי אין לי מילה אחרת לתאר את זה. את הריק המוחלט, את השואֵב המֵת הזה. אי אפשר לתאר, ואי אפשר להבין.

כי בַּמקום שבו יש מוות אין היגיון. המוות, ובעיקר מוות של איש צעיר, סותר את ההיגיון המוכר לנו. אני לא יכול להבין באמת שאורי, הבן שלי, איננו. זה פשוט לא נתפס. בעינַיי, בעינֵי האבא שהייתי לו, בעינֵי כל מה שאני חושב על אבהות ואימהוּת — זה לא הגיוני. באופן הכי מילולי — זה לא מתקבל על הדעת.

ואפילו שאני יודע את העובדה, עובדת מותו, אני לא באמת יודע אותה. לא כפי שאני יודע את העובדות האחרות שבעולמי. בסופו של דבר זאת עובדה אטומה, לא חדירה. המשמעות שלה נודעת לי לשבריר של שנייה, ואז חוזרת ומתנפצת לרסיסים של אי הבנה.

לפעמים אני חושב — אם נעז להבין באמת מה קרה ליקירנו, אם ניגע אפילו לרגע, בכל נפשנו, בליבת העובדה הזאת; אם נרשה לעצמנו להביט לתוכה באופן שאין שום הגנה מפניו — התהום תבלע אותנו כהרף עין.

גם אנחנו ניהפך ללא.

זאת אולי המשימה הגדולה, משימת החיים שלנו, של מי שהתנסו באובדן כזה: ללמוד ללכת על היריעה ששומרת עלינו מפני הנפילה תהומה.

ולדעת שאין שום יריעה ששומרת עלינו.

ובכל זאת ללכת עליה

וליפול פעם אחר פעם,

ובכל זאת ללכת.

וגם תוך כדי הנפילה,

ובתוך התהום עצמה

ללכת.״

קצר פה כל כך האביב/דוד גרוסמן

״יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.״

נופל מחוץ לזמן/דוד גרוסמן

״סיפר לי פעם איש מארץ
רחוקה, שבשפתו
אומרים על מי שמת
במלחמה, "נַפל".
וכך אתה: מחוץ
לזמן נפלת, הזמן
שבו אני שוכן
חולף
על פניך:
דמות עומדת לבדה
על רציף
בלילה
ששחורו
דלף מתוכו
עד כלות.
אני רואה אותך
אבל איני נוגע.
אינני חש אותך
במחושי הזמן
שלי.
אבל אתה
כבר לא
עצמך כבר
לא.
מחוץ
לזמן אתה.
גם געגועי אליך
כלואים בתוך הזמן. הֵאבל
נעשה ותיק יותר
עם השנים, ויש ימים שהוא חדש,
טרי.
כך גם הזעם על כל מה שנגזל
ממך. אבל אתה
כבר לא.
עצמך כבר
לא. מחוץ
לזמן אתה.
איך להסביר
לך,
הלא גם ההסבר
דחוק בתוך הזמן. סיפר
לי פעם איש מארץ
רחוקה.״

[🇮🇱 מורן זר קצנשטיין Moran Zer Katzenstein @ZerMoran]

נחשו למה

[כרמלה מנשה @ela1949]

ושוב -תצפיתניות בחמל של צה״ל טוענות ״החמל שבו אנו נימצאות חשוף לחלוטין ליירי , אין מיגון בסיסי
אסור לצאת מהחמל הלא ממוגן גם בזמן אזעקות , החמל עשוי מקיר דק ואנחנו חשופות להמון ירי טילים באיזור שלנו ,נתנו לנו קסדה,זה מפחיד,באמצע היירי החמ״ל רעד הדלת נפתחה״

[פנינה גולדשטיין @pninago]

@noaerl חחח

[Eitsik Hershko @HershkoIsaac]

Maor Ohev Ami

ארבעה ימים נמשך האונס הזה. 11 נערים השתתפו בו.
ארבעה ימים. 11 נערים.
זה קרה בחדר שלה, במפעל הרהיטים של הקיבוץ, במושב הסמוך ובחוף הים. בזה אחר זה, לפעמים שניים או שלושה במקביל.
הם בני 17. היא בת 14.
הם 11. היא אחת.
ארבעה בלבד הגיעו למשפט: אופיר בארי, אריק חזון, נדב ביטון וצפריר צביסון. העונשים: 12-15 חודשי מאסר כ"א.
35 שנה אחרי אופיר בארי הוא הבעלים הגאה של חברת נדל"ן מצליחה, אריק חזון הוא הבעלים הגאה של חברת הדברה "הדברות השפלה", נדב ביטון עזב את הארץ (אל תבכו עליו. הוא עושה חיל, כך אומרים) וצפריר צביסון עדיין מתגורר בקיבוץ שמרת. כולם נשואים, כולם הורים לילדים. החיים דבש.
ויעל גרינברג? אחרי חיי עוני עמוסים בקשיים ובבעיות נפשיות נמצאה מתה בגיל 49.
צדק זה שם של כוכב, שום דבר מעבר לזה.
תשתפו לזכרה.