Sagi Bin Nun שגיא בן נון

Culture journalist, Walla כתב התרבות של וואלה

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

אז מה עשינו ב-2016?

בדיוק היום לפני 10 שנים, ב-3 בפברואר 2016, פרסמנו בוואלה תרבות את תחקיר איבגי, שחשף את הפרשה, במה שהפך לאחד הרגעים החשובים ביותר בחיי. חמש וחצי שנים לאחר מכן, ניתן גזר הדין הסופי לתוקף המיני הסדרתי, ששלח אותו לכלא. באותו יום, פרסמתי טור בוואלה לסיכום הפרשה, בו סיפרתי בין השאר על הנשים האמיצות שישבו מולי, לעתים רועדות מפחד, על התעשייה שבה רבים כל כך ידעו על הפוגע המיני הסדרתי במשך עשרות שנים וניסו להשתיק ולקבור, על הלחצים האדירים שהופעלו, על הרגע שקלטתי את כמות הנשים שנפגעו ועל מה שגיליתי במהלך הדרך. במלאת עשור לתחקיר המהדהד ההוא, הנה שוב הטור המלא שכתבתי ביולי 2021 לסיכום הפרשה:

דלית סיפרה לי איך איבגי תקף אותה. אנה סיפרה סיפור זהה. הבנתי שאסור להשתיק את זה יותר

ביוני 2018, ערב פתיחת משפטו של משה איבגי בבית משפט השלום בחיפה, דיברתי עם אחת הנשים האמיצות שהעידו בתחקיר שלי בוואלה! שחשף את הפרשה שנתיים וחצי קודם לכן. שנים חלפו אך הצלקות שאיבגי הותיר בה עדיין דיממו. הנפגעת העבירה לי שאלה לאיבגי, למקרה שאיתקל בו בבית המשפט. למחרת הגעתי לסקר את הדיון הראשון בו הוקרא כתב האישום. ואז הוא הופיע. התייצבתי מולו קרוב, בפעם הראשונה מאז שפוצצתי את הפרשה. כשהשחקן חלף על פני העיתונאים בזריזות, פניתי אליו. איבגי, אחת הנשים שהעידו בפניי שתקפת אותה מינית ביקשה להעביר אליך שאלה: 'אתה מבין עד כמה פגעת בנשים שהתלוננו נגדך? היית רוצה שיתנהגו לבנות שלך כפי שאתה מתנהג לנשים?'. איבגי הביט הצדה בהפתעה, שמע את הדברים, סובב את הראש חזרה - ובצעדים מהירים נכנס לאולם בית המשפט בלי לענות לשאלה.

השאלה הזאת עדיין מהדהדת, ואולי ביתר שאת לאחר גזר הדין הסופי שניתן היום לשחקן - 11 חודשי מאסר בפועל. ספק רב אם איבגי מבין באיזו עוצמה פגע בנשים. הרי כבר ברגע הראשון, בתגובה לתחקיר מפברואר 2016 שעשיתי עם גלי גינת וערך יונתן שם טוב, אמר: "מעולם לא פגעתי בכל צורה שהיא באדם - גבר או אישה. מצפוני שקט". לאורך השנים המשיכו הוא ועורכי דינו להכחיש את מעשיו, להשמיץ את הנשים, לתקוף את התקשורת בשלל ספינים ושקריים הזויים. הם טענו למשל שאנחנו מונעים מאג'נדה פוליטית (לא שזה רלוונטי, אבל הדעות הפוליטיות שלי דומות לאלו של איבגי. אני יזמתי לבד את התחקיר ומצאתי את כל העדות לבדי, ולא אף אחד אחר בוואלה!, כך שדבריו הם קשקוש מוחלט).

גם בהופעתו של השחקן בתכנית "המקור" לפני כמה שבועות הוא לא לקח אחריות אמיתית. שוב הכחיש רבים מהמעשים שנטענו כלפיו מצד עשרות רבות של נשים, בתקשורת, במשטרה ובבית המשפט - והרבה להציג את עצמו כקורבן. הוא אמנם אמר שהוא מתנצל ואמר שטעה, אבל לא הודה בהטרדות ובתקיפות המיניות. חלק מהמקרים הכחיש, חלק מהמקרים אמר שהוא לא זוכר, וחלק מהמקרים טען שהמעשים היו בהסכמה. אמירת סליחה כללית, שאינה מלווה בהודאה ונעשית אחרי שנים של תקיפת המתלוננות והתקשורת - היא לא סליחה, אלא ניסיון עלוב להיאחז בקרנות המזבח. לא במקרה הופעתו ספגה זעם רב, וגם התוכנית שנתנה לו במה רגע לפני גזר הדין.

כל עיתונאי חוקר מכיר את הרגע הזה שבו אתה מבין שיש לך סיפור. לפני כחמש וחצי שנים, כשעבדתי על תחקיר איבגי, הרגע שבו הבנתי שיש לי פיצוח הוא כשהגעתי לסיפורה של השחקנית דלית קהן, שפרצה לתודעה בגדול בשנות ה-90 בסרט "שירת הסירנה", ומאז בלטה גם כיוצרת מוכשרת. לתדהמתי, היא תיארה לי (בעילום שם, ובהמשך נחשפה בפניה ב"עובדה") דפוס התנהגות מחליא של מי שהיה מלך הקולנוע, בדיוק כפי שתיארה לי מוקדם יותר העדה הראשונה שאליה הגעתי, שמאז נחשפה גם היא בשמה - השחקנית אנה סטפן.

שתי שחקניות שונות, בגילאים שונים, בהפקות שונות, בתקופות שונות, שאינן מכירות אחת את השנייה, מספרות את אותו סיפור מחריד - איך כשעבדו עם איבגי בהפקה מקצועית, וללא שום קשר אינטימי איתו, הוא כפה עליהן נשיקה עם לשון, הן מיד התנגדו לו (בדחיפה או בסטירה), וזמן קצר לאחר מכן לתדהמתן פוטרו מעבודתן. שתיהן עברו על ידנו בדיקת פוליגרף ונמצאו 100 אחוז דוברות אמת. אני מסתכל בעיניים של אנה ודלית, בנפרד, מרגיש את הכאב הגדול שלהן, ומבין שיש כאן שיטה נוראית. אם לצטט את אורי גבריאל, שהיה חברו ושותפו המקצועי של איבגי במשך שנים רבות, כפי שאמר בריאיון לוואלה! תרבות: "זו הייתה התנהגות סיסטמטית במשך עשרות שנים".

דלית ואנה מעוררות ההשראה הן שתיים מתוך עשרות נשים שהעידו לתקשורת שמשה איבגי הטריד ותקף אותן מינית, מתוכן 12 עדויות של נשים שפרסמתי בוואלה!. לאורך החודשים שלאחר מכן, הצטברו עוד ועוד עדויות, חלק הסכימו לפרסום וחלק לא. חלקן נשים שעבדו איתו כשחקניות, מלבישות ומפיקות. חלקן נשים זרות לחלוטין, שראה במקרה במקומות כמו בריכה, קולנוע או דוכן פלאפל. הן חזרו לרגעי האימה שבהן כפה עליהן נשיקה עם לשון, שלח ידיים למקומות אינטימיים, נצמד אליהן ולחש להן באוזן מילים גסות, בחלק מהמקרים חזר על הפעולה שוב ושוב ושוב למרות ההתנגדויות. אתה יושב מולן בבית קפה, מאמין להן מהרגע הראשון, רואה אותן מצטמררות כאילו זה קרה הרגע ממש ומבין שאי אפשר להמשיך לקבור את הסיפור הזה יותר.

בתקשורת הופיעו עשרות עדויות של נשים על פגיעה מינית מהשחקן - 12 מהן בוואלה! שחשף את הפרשה, וגם בתחקיר של איל גונן ושרית מגן ל"עובדה", רשת 13 וכלי תקשורת נוספים. לא כולם הפנימו שמדובר במסה אדירה של מקרים שהתרחשו לאורך עשרות שנים בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. גם אחרי כשלושים עדויות, מדובר עדיין בקצה הקרחון. לכותב שורות אלה הגיעו עדויות רבות נוספות על התנהגות בלתי הולמת ובעייתית של השחקן כלפי נשים נוספות, חלקן מפורטות מאוד, חלקן קשות וחמורות יותר מכל מה ששמענו עד היום, אבל הנשים הללו ביקשו שסיפורן האישי לא יפורסם מתוך פחד ממנו.

מה שכואב ומצער יותר מכל הוא הפער הבלתי נתפס בין עשרות הנשים שהעידו בתקשורת על מאות מקרים של הטרדות ותקיפות מיניות מצד השחקן, אל מול דלות כתב האישום נגד איבגי, שכלל שלוש נשים בלבד. אמנם במונחים משפטיים ההרשעה המלאה של איבגי בכל עבירות המין שייחסו לו בכתב האישום היא הישג גדול לפרקליטות, אבל במציאות שמחוץ לכתלי בית המשפט, אתה יושב מול עשרות נשים, שומע על ההשפלה, העלבון, הכאב ולפעמים גם אובדן הפרנסה - ומאוכזב שמקרים רבים כל כך לא הגיעו לבית המשפט. הן בגלל חוק ההתיישנות ההזוי והן בגלל המעמסה הנפשית על נשים שנפגעו להעיד במשטרה ובבתי המשפט, מעמסה שנלוות לה פעמים רבות שאלות חודרניות וקשות ועורכי דין חסרי רגישות שמפיצים לעיתים ספינים מרושעים.

הסיבה המרכזית שבגללה עברו עשרות שנים עד שהפרשה התפוצצה בוואלה היא אחת: האימה הגדולה שחשו נשים רבות מאיבגי עצמו, מי שהיה המלך הבלתי מעורער של התעשייה, שחקן במעמד חסר תקדים בתרבות הישראלית ובעל עוצמה אדירה. המון נשים שהעידו בפניי על הטרדות ותקיפות ממנו אמרו שהן מתות מפחד שהוא "יהרוס את הקריירה" שלהן, יגרום להן לאיבוד פרנסתן, ושגם אם יעידו בעילום שם וטשטוש פרטים - הוא עלול לדעת מי הן. נשים רבות שקבעו איתי פגישה ביטלו אותה. חלק מהנשים שהעידו בפניי - התחרטו ומשכו את עדותן. כולן סיפרו לי שהן מבועתות שמלך התעשייה "ינקום" בהן.

על הרקע הזה, מעודד לראות את הנשים שעשו מעשה מוסרי חשוב והעידו על מעשיו, מיעוטן בשמותיהן - דלית, אנה, נעמה, גלי, אסי, מרטין, גל, ועוד עשרות בעילום שם. ליד הערך "אומץ" במילון צריך לשים תמונות שלהן, כי בזכות הצעד שלהן יינצלו חיים. חלקן אזרו אומץ משום שאיבגי מעולם לא לקח אחריות. הוא האשים את הקורבנות שהן מונעות מאג'נדה ותקף את התקשורת. מצער שכך נהג, במקום להודות בבעיה, להביע חרטה, לבקש סליחה אמיתית מכל אחת מהנפגעות, ולטפל בעצמו.

ואי אפשר שלא לדבר על ההשתקה הנוראית בתעשייה, שעשתה הכל כדי לקבור את הסיפור הזה שרבים כל כך ידעו עליו. היו מפיקים ומנהלים שהעידו בפניי שידעו על מעלליו, ולא עשו דבר. במשך החודשים הראשונים אחרי פרסום התחקיר שלי, היה מאכזב שרק מעט אמנים ידועים העבירו עליו ביקורת בשמם. בין הבודדים שעשו זאת נמנים שרית וינו אלעד, בה פגע מילולית, ועודד קוטלר, שהעיד כי קרובה אליו נפגעה מאיבגי. כל השאר גוננו עליו. גם מעט מאוד חברות כנסת העבירו עליו ביקורת, פניתי בבקשת תגובה לכמה ח"כיות שמזוהות עם המאבק בתקיפה מינית, אבל הן לא רצו להגיב באותו שלב. חלק לא דיברו כי הוא היה יקיר השמאל, חלק לא דיברו מפאת פחד ממנו, חלק לא דיברו כי התקשו להפנים את הגודל המפלצתי של התופעה, וחלק בגלל שהוא היה מכונה לעשיית כסף. רק בחלוף כשמונה חודשים מפרסום התחקיר, כשניתן לאיבגי פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה על הסרט "מלחמת 90 הדקות" בעוד שעומדת נגדו המלצת משטרה להעמדה לדין והפרקליטות דנה בכך, התעוררה סופסוף מחאה עזה בתעשייה. טוב מאוחר וגו'.

לא מזמן שוחחתי עם בכירה באחד התיאטראות שאיבגי שיחק בהם. היא אמרה לי על ההטרדות שלו: "זה היה ידוע. זה כמו משה קצב, כולם ידעו". סיפרתי לה שאחת העדות שנחשפה בוואלה עבדה בתיאטרון שלה, העידה על סדרת הטרדות והתקפות מיניות שלטענתה ספגה ממנו כשעבדו ביחד בהצגה - כשהוא כפה נשיקות עם לשון, נגע לה בישבן, היא דחתה ודחפה אותו, אמרה לו 'תעוף מפה, יא מגעיל', אבל הוא שוב ושוב חזר על מעשיו. הבכירה באותו תיאטרון אמרה לי: "לא הגיעה אליי תלונה".

למיטב ידיעתי זה נכון, ובמקרה הזה לא הגיעה תלונה לתיאטרון על מעשיו, אבל גם אם לא הכירה את המקרה, התגובה של הבכירה עדיין מקוממת וקוברת את הראש בחול. אם היא מודה שידעה שהאיש מטרידן סדרתי, למה העסיקה אותו מלכתחילה? האם מניית הזהב של איבגי עולה על חובתה המוסרית והמקצועית להגן על נשים בתיאטרון שלה? והיא רק אחת מני רבים. זו הייתה התנהלות פושעת מצד התעשייה, להמשיך לספק לאיבגי עבודה כשהם יודעים מה שהם יודעים. נשמות רבות כל כך יכלו להינצל לו היו מפסיקים להשתיק את הסיפור בתעשייה הרבה לפני התחקיר שלנו.

העבודה שלנו על תחקיר איבגי בוואלה נמשכה חצי שנה ארוכה ולוותה בקשיים, לחצים ומכשולים רבים, ולא נרחיב עליהם כאן. רק נזכיר שמפיק בכיר וחזק בתעשייה, שעבד עם איבגי באותה תקופה על הפקה, ישב על הווריד של וואלה לפני צאת התחקיר כדי לנסות למנוע את פרסומו. פרסום כזה, מן הסתם, עלול לגרום לו להפסד משמעותי, והכסף כנראה היה לו יותר חשוב מהמוסר. בסופו של דבר פורסם התחקיר ללא צנזור, אבל אני מקווה שהאיש הזה וכל מי שניסה למנוע את פרסום התחקיר - מביטים בעצמם במראה היום בבושה.

בסופה של דרך לא פשוטה, ב-3 בפברואר 2016 פורסם התחקיר. זה היה שנה וחצי לפני שפרצה תנועת MeToo המבורכת, שעודדה נשים וגברים לחשוף פגיעות מיניות שחוו. בינואר 2020, ארבע שנים לאחר פרסום התחקיר, הגיע שבוע בלתי נשכח. הוא התחיל עם פתיחת משפטו של הארווי ויינשטיין, והסתיים עם הרשעתו הראשונה במעשה מגונה של משה איבגי. שבוע כזה שבו העולם נראה מקום קצת יותר בטוח. גם אם יש עוד דרך ארוכה שמערכות אכיפת החוק צריכות לעבור במאבק בתופעה הבלתי נסבלת, אפשר לשאוב עידוד מהשיפור העצום של העיסוק התקשורתי בנושא.

ובנימה אישית: אם מחפשים את המניע הרגשי שלי לתחקיר איבגי, הוא אינו נובע משום חשבון קודם שלי איתו, אבל קשור בהחלט לעניין שלי עם תופעת הפגיעה המינית. כשהייתי נער צעיר, ולמדתי במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות, בתחילת שנות התשעים, המורה שלי יוני לוקאס הזמין אותי לאודישן שלא היה ולא נברא, ומהר מאוד ביקש ממני להתפשט מולו ולגעת בעצמי. ברחתי מביתו, פגוע מאוד. בשיא תקופת MeToo חשפתי בוואלה! תרבות את המקרה שלי ועדויות רבות נוספות עליו. בזמן אמת גם התלוננתי עליו לסגנית המנהלת וגם העדתי נגדו במשטרה. למרות שהתגלו הטרדות ותקיפות מיניות שלו על ידי המשטרה, שגרם לנערים ולילדים, המערכת הסתפקה בלאסור עליו ללמד במערכת החינוך, אבל באופן בלתי נתפס נסגר התיק ולא הגיע לידי משפט - ולא ברור לי למה. תחלואי מערכת אכיפת החוק.

כולי תקווה שהיום אנחנו במקום שונה - שעולם התרבות נוהג ברגישות רבה יותר, ושגורמי אכיפת החוק נאבקים בנחישות רבה יותר בתופעת התקיפות המיניות. אומרים שתחקיר איבגי תרם לעיצוב מחדש של הנורמות הבעייתיות בעולם התרבות. הלוואי שיהיו כמה שפחות מטרידים כמוהו בתעשייה. הלוואי שהחברה שלנו תהיה קצת פחות אלימה והלוואי שיהלי סובול לא יצטרך לשיר יותר "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה".

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

@jonatanu אתה סוכן קטארי. אתה בוגד. אתה חלאה

[אמיר שפרלינג @ShperlingAmir]

הבחירות הקרובות הן לא ביבי או טיבי, הן טלי או גלי

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

נטלי פורטמן ו-350 קולנוענים נגד החרמת נדב לפיד: "כישלון אינטלקטואלי"

השחקנית והבמאית זוכת האוסקר נטלי פורטמן והקולנוענים הצרפתים המובילים ז'וסטין טרייה ("אנטומיה של נפילה") וז'אק אודיאר ("אמיליה פרז") הצטרפו למכתב המגנה את החרם התרבותי נגד הבמאי נדב לפיד.

לפיד פרש מחבר השופטים בפסטיבל סרטים בינלאומי במרסיי, בצרפת, בעקבות חרם על ישראל מצד קולנוענים פרו-פלסטינים, שאיימו למשוך את סרטיהם מהפסטיבל אם לפיד ייקח בו חלק.

לפיד, במאי הסרט "כן!", הוא מהמבקרים החריפים של המלחמה בעזה ושל ממשלת נתניהו, ובשנים האחרונות מתגורר בצרפת. מנהלת הפסטיבל FID במרסיי צבטה דוברבה הסבירה לעיתון הצרפתי הלה מונד כי לפיד הוזמן מתוך כבוד לסרטיו. "התחלתי לקבל שיחות המבקשות שהוא יפרוש מהאירוע. בהתחלה לא הגבתי, כי עמדתי לחלוטין מאחורי ההחלטה. אבל הלחץ הלך והתעצם", אמרה.

אחד מהבמאים שהשתתפו במחאה אמר לעיתון בעילום שם כי בגלל שחלק מהמימון לסרטיו של לפיד מגיע מקרנות ישראליות, העובדה שהוא אמן ביקורתי אינה משנה מבחינתו. "יש יותר מדי שפיכות דמים, יותר מדי מוות, ואין יותר שום מקום לניואנסים, מפני שהניואנסים נמחצו בידי הסיטואציה עצמה".

לפיד הגיב בתסכול להתפתחויות. "במשך שנה, זה היה הסרט שלי 'כן!' שהיה תחת מתקפה. עכשיו, פתאום, עצם הנוכחות שלי נהייתה בלתי מתקבלת. אני שואל את עצמי: מה בעצם הם רוצים? שאפסיק ליצור סרטים? שאעזוב את צרפת? כמה רחוק זה יילך". הוא גם טען כי מדובר במחאה לא יעילה, שגורמת להימנעות של פסטיבלים מהקרנה של סרטים מסויימים בשל חשש מביקורת ציבורית, וכך "סרטים נעלמים, הדיון מפסיק, וכולם נמוגים לתוך שקט".

בעקבות הסערה, אתמול (שני) פורסם מכתב פתוח בלה מונד, המגדיר את החרם התרבותי על לפיד כ"כישלון אינטלקטואלי". חתמו עליו כ-350 קולנוענים ובהם המפיק סעיד בן סעיד ("היא") הבמאי סטפן דמוסטייה ("הקשת הגדולה") והבמאית והשחקנית מתי דיופ ("אטלנטיקה", "דהומיי").

במכתב נכתב בין השאר: "העובדה שגדול האמנים מתנגדי המשטר בישראל, אשר מוחה נגד המגמות הפשיסטיות של ממשלתו ונגד כשליה המוסריים והפליליים, בסרטים שזכו בפרסים ברחבי העולם, נאלץ לפרוש מפסטיבל צרפתי - צריכה להדאיג אותנו. לא משנה אילו פשעים מבצעת המדינה שלהם, לא ניתן לצמצם אף אדם לכדי דרכון בלבד".

החתומים על המכתב כותבים כי אין להטיל על לפיד, בדומה לקולנוענים מתנגדי משטר רוסים או איראנים, את האחריות ל"פשעים שבוצעו על ידי ממשלות שהם לרוב המבקרים הנלהבים ביותר שלהן". לדבריהם, המשך הזמנתם של אמנים אלה לפסטיבלים מפעיל לחץ פוליטי רב יותר על המשטרים מאשר החרמתם.

[Amir Tibon אמיר תיבון @amirtibon]

@giladerdan1 על מי אתה עובד? אתה בעיצומו של מהלך להקים מפלגה שמטרתה "להשלים" לקואליציית ההשתמטות את האצבע ה-61 שחסרה להם בסקרים.
בדיחה.

[Shir Reuven @shireuven]

מי מצביע לליכוד אחרי החרא הזה? מי שם פתק שאומר כן תביאו לי עוד ארבע שנים מזה

[Ilan Lukatch @IlanLukatch]

מבצע שאגת הסקרים

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

@BenCaspit @aviramelad עוד חלאה של קואליציית הטבח. מורשת נתניהו

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

גם יהורם גאון ספד ללוי בשיחה שערכנו לוואלה תרבות: "זה צער גדול. אני באמת מצר על האובדן של האיש הזה. נפגשנו פעם אחת לביצוע של שיר משותף. האיש פתח את הפה וזה לקח אותי ישר לסרט של ילדותי לזמר אופרה בשם מריו לנצה, שכלל סצנה שהוא שר וקיר הזכוכית התחיל לרעוד וחששו לשנדליר הזה. באופן דומה, כשישי לוי שר אצל דוד קריבושה, שגם ניגן על הפסנתר, הסתכלתי על האהיל וחששתי שהוא ייפול לנו על הראש".

"לישי היה קול מיוחד במינו. אחד להרבה מאוד זמן נולד כזה דבר. קול כזה הוא מתת אל. אפשר לזהות את זה ברגע אחד, שאתה חש ושומע. הוא פשוט נולד עם זה ונולד אל זה. הוא היה איש נפלא. מהמעט שפגשתי אותו באותה פגישה, הוא פשוט שבה את לבי. אני מצטער צער גדול על זה שאנחנו מפסידים עכשיו שנים רבות של הקול האדיר והשירה המפוארת, היפה, על גבול האופראית. עצוב".

מרגלית צנעני ספדה ללוי בשיחה עם וואלה תרבות: "זה ברנש. אני קוראת לו ברנש כי אין לי הגדרה להגדיר את העוצמה של הילד הזה. תראה, הוא קם ונפל וקם ונפל. אבל דבר אחד יציב היה לו: הוא לא התפשר כשהוא שר. הוא היה אמן בכל רמ"ח אבריו. אין פשרה. הוא טרובדור. הוא שאנסיונר. הוא הגיש שיר על פי טעמו. הוא לא נפרד מהמבטא שלו. הוא לא הצטעצע. הוא לא רצה למצוא חן בעיני אף אחד אלא קודם כל למצוא חן בעיני עצמו".

"ראיתי אותו בפעולה, באולפנים והופעות. יש שיר ששרנו ביחד לפני הרבה שנים, 'חומות חימר', הוא עלה על הבמה והצטרף אליי בספונטניות. אתה תשמע את הביצוע הזה ולא תאמין. ישי הוא בן לשבט לוי מראש העין, כולם זמרים, והכהן הגדול זה ישי. אמנם הוא לוי אבל הוא הלוי הראשון. כשהוא הטביע את קולו בשיר, זהו, נחתם ונסגר. לא כדאי לנסות לבצע לשיר שלו גרסת כיסוי. חשתי את זה כשהוא שר על הבמה איתי. איזה זמר, אלוהים ישמור. זה לא רק הקול היפה שלו או הפעלולים הקוליים שלו, זה כישרון מכל טון שיוצא מהפה שלו. הוא היה כל כך כישרוני. הוא שר מתהומות נפשו. זה מצער אותי מאוד מאוד מאוד. חבל על הילד הזה".

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

הגיטריסט והמוזיקאי יהודה קיסר ספד לישי לוי בשיחה שקיימנו לוואלה תרבות: "זו אבדה גדולה. לישי היה קול נדיר ביותר. היו לו יכולות ביצוע בגרון שהיינו המומים ממנו כל הזמן. הוא הצליח לעשות עם הגרון שלו פעלולים שזמרים לפניו לא הצליחו".

"הלכנו ביחד דרך ארוכה. את ישי לוי הכרתי לראשונה לפני 40 שנה, כשאבנר גדסי התחתן. באו לשם כל הזמרים הידועים, מייקטן, חיים משה, חופני, מרגלית, כולם. אני מנגן על הבמה ופתאום עולה נער צעיר ושר. אני אומר לחופני, בואנה, תראה איזה יכולות יש לו. הוא עלה לגבהים מרשימים מאוד. אמרתי לחופני, הבחור הזה לדעתי הולך להיות אחד הזמרים המובילים. באותה תקופה שמע אותו בן מוש והתברר שהוא הופיע כל לילה בראש העין".

"גדסי שמע אותו והזמין אותו לחתונה. בן מוש אמר לי, אני רוצה להביא אותו לאולפן שלך, לעשות מחרוזות. הביא אותו, עשינו מחרוזות קאברים. התקליט הזה מאוד תפס. לישי היה אומץ לקחת שיר שהוא לא שלו ולהפוך אותו לשלו, כבר בתקליט הראשון. אי אפשר להתעלם מהצליל היפה שיצא לו מהגרון. כל המדינה הכירה מי זה ישי לוי. הופעתי איתו הרבה פעמים בהופעות".

"ראו שהוא הצלחה גדולה, פנו לכותבים של אז והקליטו לו את התקליט של 'רעיה' אצלי באולפן. 'רעיה' היה הלהיט הגדול הראשון שלו שפרץ את כל הגבולות והשיר הזה הוא להיט עד היום".

"לצערי הבנאדם התדרדר אחר כך לסמים ודעך ולא שמו עליו יותר. לימים, אחרי שהתדרדר, הייתי אצל הכותב ציון שרעבי בבית. ראיתי אצלו בחצר את ישי. שידכנו לו את השיר 'ריקדי', הוא שר ועשה מהומה גדולה. אפילו הגשש החיוור השתמשו בשיר למערכונים שלהם. הבנאדם פרץ מחדש, התנקה מהסמים, הופיע בכל הארץ שוב פעם. לצערי בזמן האחרון הוא חלה ולצערי נפטר. אבדה גדולה לזמר הישראלי".

הזמר והיוצר יוני רועה ספד ללוי בשיחה עם וואלה תרבות: "הגדרתי את ישי לוי כ'טייס ווקאלי'. בזכות הטכניקה האדירה שהייתה לו, הוא הצליח לקחת שיר ולהפוך אותו למשהו אחר, בכל מיני סלסולים ופראזות. היה לו חוש קצב מדהים. הייתה לו אינטיליגציה ווקאלית. הוא ידע לתת לכל מילה את היחס הנכון, במובן של עוצמה או רכות. מעטי מעט זכו במתנה הזאת. אריק איינשטיין היה גם כזה. שניהם ידעו להגיש בצורה הכי נכונה".

"פרצנו במקביל. בתחילת הדרך כתבתי לו את השיר 'אחי הטוב' שכיבד אותו ואת אח שלו, נתי. ישי מעד באותה תקופה, נפל לסמים ועבר תקופה לא טובה. זה כואב לי. בשנים האחרונות חזר לעצמו, אשתו איריס שיקמה אותו, הוציאה אותו מהסמים. ראיתי אותו בהופעות, ראיתי איך שחזר לחיים, עשה להיטים בלי סוף וחידש בלי סוף. כששר את 'ריקדי' כל הזמרים חיקו אותו. אחר כך ב'ריקוד רומנטי' הביא הפקה מוזיקלית אחרת. הוא כל הזמן חידש. הוא באמת מהחלוצים".

"ישי ספג את ההתעלמות הרעה מהתקשורת. לא שמעת אותו חוץ מתכניות גטו. הניצחון שלו זה הניצחון של המוזיקה הים תיכונית. בבית של המוזיקה הים תיכונית יש קיר גדול על שמו. הוא לא היה אף פעם באזורי הסלבס והרכילות, הוא תמיד התרחק מזה. הוא היה מגיע להופעה או לאולפן, שר וחוזר הביתה. לא התנהג כמו סופר סטאר. הייתה בו ענווה. הוא עדין נפש. מאוד עצוב".

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

הזמר האגדי ישי לוי הלך הלילה לעולמו בגיל 63. זאת לאחר שאושפז במצב קשה בבית החולים. אחיו, אילן לוי, אמר לוואלה תרבות כי לוי לקה החודש בשבץ. מטעם משפחתו נמסר: "בכאב בלתי נתפס אנחנו מודיעים על פטירתו של ישי לוי הלילה. נעדכן באופן מסודר בשעת ומיקום ההלוויה היום. אין מילים כרגע".

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

יוסי גיספן ספד אף הוא ללוי בשיחה שקיימתי איתו הבוקר. "זה אחד הימים היותר עצובים. פרק של תרבות המוזיקה המזרחית נחתם היום בדמעות", אמר גיספן. "אני בשוק ובהלם. ישי זה הרבה דברים. ישי זה מסלול של רכבת הרים. הוא נסק לפסגות הקריירה שלו במהירות, בעלייה מטאורית, משם הוא צנח לתחתית התהומות ואחר כך חידש את הקריירה, בעיקר בזכות האהבה שלו לאיריס אשתו והנחישות שלה. למרות רכבת ההרים הזאת, העליות והירידות הקיצוניות, כל הדרך ישי נשאר אדם וחבר. ברגעים הכי שליליים שלו הוא כיבד את השפה העברית, אהב להתפלסף על חידודי לשון ואהב את העברית הנקייה".

"עם זאת, הוא לא התנשא, דיבר עם כולם בגובה העיניים. הוא לא טיפח לעצמו את תרבות האגו החולנית. הוא נשאר חבר שמדבר איתך בפשטות, שמספר על רכיבות האופניים שלו, בלי פוזות ומניירות. הוא איש גדול. אפשר להצמיד לו אינסוף תארים. הוא האיש עם ההגייה הכי מדויקת בזמר המזרחי. האיש עם התיאטרליות ויכולת ההגשה מהמיוחדות שאפשר היה למצוא בתחום הזה. ורסטילי מבחינת סגנון. למרות שהסגנון שלו היה מזוהה איתו, הוא לא חשש לשיר גם ארקדי דוכין ויוסי בנאי. הוא לא מיתג את עצמו למקום מקובע. היה מאוד ורסטילי ופתוח".

"ישי היה גם אדם עם הרבה מאוד נחישות. ידע לקום מהתהומות האלה, להצליח ולהיות אהוב על הכלל. בימים האחרונים יש כאב גדול, שוב הותר לפרסום והותר לפרסום, עוד ועוד בוקסים לפרצוף וזעזוע לראש. עם כל הזעזועים האלה, אני קורא על מות ישי ובוכה. זכיתי לכתוב לו כמה שירים, מתוכם יש שני דואטים שאני גאה בהם, הדואט שלו עם עופר לוי והדואט שלו עם שמעון בוסקילה".

"הרבה אנשים לא ידעו לקרוא את ישי נכון, פירשו אותו לא נכון וכעסו. אבל ישי היה אדם פשוט וצנוע, ומי שהכיר אותו לא יכול היה שלא לאהוב אותו. אז הרבה אנשים יצטרכו עכשיו להיות כנים עם עצמם ולבקש ממנו בלב סליחה וכפרה. כי הוא תיקן וביקש סליחה מכל מי שהוא פגע בו כשהוא היה בתחתית. הוא לא הסתיר את הימים האפלים ואת הרגעים החלשים שלו. הוא העביר את המסר לכל מי שהיה למטה שאפשר לעלות, להתנצל, לתקן ולהתחדש. הרבה אנשים צריכים ללמוד את הדרך שישי עבר בה, להיות צנועים ולדעת שאפשר לתקן".

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

הזמר האגדי ישי לוי הלך הלילה לעולמו בגיל 63. זאת לאחר שאושפז במצב קשה בבית החולים. אחיו, אילן לוי, אמר לוואלה תרבות כי לוי לקה החודש בשבץ. מטעם משפחתו נמסר: "בכאב בלתי נתפס אנחנו מודיעים על פטירתו של ישי לוי הלילה. נעדכן באופן מסודר בשעת ומיקום ההלוויה היום. אין מילים כרגע".

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

הזמר הענק ישי לוי מאושפז במצב קשה בבית חולים. לאורך סוף השבוע נפוצו שמועות על מותו של הזמר בן ה-63, אולם כעת מגיעה הודעה רשמית מאשת יחסי הציבור של הזמר, שמפריכה את השמועות ומעדכנת כי הוא מאושפז במצב קשה. רפואה שלמה.

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

@jonatanu אמר הסוכן הקטארי אוריך

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

הקיסרית מדברת עברית: ריאיון בלעדי עם הכוכבת הישראלית של "הסיפור שאינו נגמר"

אחת הסצנות הכי קורעות לב בתולדות סרטי הילדים הופיעה דווקא בתוך פנטזיה הרפתקנית: בסרט המיתולוגי "הסיפור שאינו נגמר", הלוחם הצעיר אטריו מוביל את סוסו ארטאקס דרך ביצות העצב, מקום שבו מי שנכנע לייאוש שוקע לתוכו. בתוך זמן קצר, מה שנראה כמו עוד מבחן במסע להצלת פנטזיה הופך לפרידה בלתי נסבלת: ארטאקס קופא במקומו, הבוץ עולה לאט ואטריו - תחילה מבקש, אחר כך מתחנן ולבסוף צועק - לא מצליח למשוך אותו בחזרה כשהוא שוקע למותו בביצה הטובענית. הילד בוכה ורסן ריק נותר בידו. הסצנה הזאת הפכה לאחת מטראומות הילדות הגדולות של דורות שגדלו על הסרט. כעת מתברר, שגם תמי סטרונך, שגילמה את הילדה הקיסרית בסרט, מתקשה עד היום לשאת את הרגע הזה: גם 42 שנה אחרי יציאת הסרט, בכל פעם שהיא חוזרת אליו, היא מסיטה ממנו את המבט בסצנה הזאת - כך היא מגלה לי, בריאיון נדיר שלה לתקשורת הישראלית.

"כשאני צופה בסרט, אני תמיד עוזבת כשמגיעה הסצנה הזאת. אני הולכת לקחת פופקורן. לא יכולה להסתכל על זה", אומרת סטרונך בריאיון לוואלה תרבות. "שמעתי על הרבה ילדים שחוו סיוטים בלילה בגלל הסצנה הזאת אבל זה בעצם עושה לי טוב, בגלל האהבה שלי לחיות. זה מראה לי שאנחנו מאוד קשורים לחיות ושאנחנו מבינים שחיה יכולה להיות החבר הכי טוב שלנו. בסרטים ובמצבים מסוימים אנחנו יכולים להבין כמה שאנחנו קשורים. זאת המטרה של אמנות".

יותר מארבעה עשורים אחרי שיצא הסרט המגה-מצליח "הסיפור שאינו נגמר", עיבוד בבימוי וולפגנג פיטרסן לרומן הפנטזיה הגרמני באותו שם שכתב מיכאל אנדה ויצא ב-1979, קשה להפריז בהשראה הגדולה שהוא ממשיך להוות עד היום. מה שמתבטא בין השאר במחוות רבות שנעשות לסרט - בין השאר בפרק סיום העונה השלישית של סדרת הלהיט "דברים מוזרים", וגם בפרק סיום העונה הראשונה של הסדרה הישראלית עטורת השבחים "סושרד הצעיר" בכאן חינוכית, בבימוי אהרון גבע ומיקי טרייאסט, שמשחזר קטעים ארוכים מהסרט. מי שלא ראה את אלי גורנשטיין מגלם את דרקון המזל - לא ראה קסם מימיו. וזה לא כל הקסם: מתברר שהכוכב הראשי בסדרה, עמרי ועדיה רייך, המגלם את סושרד הצעיר, הוא קרוב משפחה של תמי סטרונך בעלת השורשים הישראליים. אמו של ילד הפלא הישראלי היא בת דודה של ילדת הפלא הבינלאומית לשעבר. לרגל החגיגה, קיימתי את הריאיון הנדיר עם סטרונך, בשיחת זום מניו יורק, כשלשיחה הצטרף ועדיה רייך.

השחקנית, הרקדנית והמפיקה היהודיה-אמריקאית פרופ' תמי סטרונך נולדה ביולי 1972 באיראן, בה עבדו הוריה כארכיאולוגים באותה תקופה. אביה הוא הנוצרי הסקוטי דוד סטרונך ואמא היא הישראלית רות ועדיה. ב-1979, במהלך המהפכה האיראנית, היא נאלצה לעזוב עם הוריה ואחותה קרן את איראן, עברו לזמן קצר לתל אביב, נדדו אחר כך לבריטניה ולבסוף, בשנת 1981, השתקעו בברקלי, קליפורניה.

כמי שנולדה באיראן, כבת לאמא ישראלית וכמי שחיה רוב חייה בארצות הברית, את קשורה לכל הצדדים של המלחמה בין איראן לישראל וארצות הברית. על הרקע הזה, מה היו התחושות שלך בסבבי הלחימה בין הצדדים?

"נכון, אני קשורה לכל הצדדים במלחמה. אני מרגישה עצובה כי יש אנשים באיראן שאני אוהבת ויש דברים שאני זוכרים מהילדוּת שלי באיראן, כמו המטפלת שהייתה לי וכמו האוכל. אני לא יכולה להסתכל על איראן בלי אהבה, למרות שהממשלה נוראית. אפשר להגיד אותו דבר על ישראל ואותו דבר על אמריקה. אני כל כך אוהבת את ישראל, הלב שלי שם, אבל אני לא אוהבת את הממשלה בישראל. ואני מתה על אמריקה, זה הבית שלי, אבל אני לא אוהבת את הממשל שם, אנחנו תקועים עם טראמפ. אז אני קצת עצובה כי כל המקומות שאני אוהבת קצת חולים, אבל אני לא אפסיק לאהוב אותם, אני אמשיך עם אהבה גדולה-גדולה".

הרגע ששינה את חייה היה כשצלחה שלושה אודישנים לדמות הקיסרית הילדה ב"הסיפור שאינו נגמר", הסרט הגרמני-אמריקאי משנת 1984. סטרונך הפכה לאחת הילדות השחקניות המפורסמות ביותר בעולם בשנות השמונים. הסרט זכה להצלחה מסחררת בעולם ובישראל ועבור רבים מילדי שנות ה-80, ובהם כותב שורות אלה, הסרט הזה הוא אחת מהתחנות הילדות המכוננות.

האפקטים בסרט "הסיפור שאינו נגמר" התיישנו, באופן טבעי, ובכל זאת הסרט צלח בגדול את מבחן הזמן. מה בסרט הופך אותו לעל-זמני?

"אני חושבת שזה הסיפור עצמו. הסרט היה טוב לזמנו אבל הסיפור עצמו של הסופר מיכאל אנדה הוא על-זמני. השורש של הסיפור נמצא בילדותו של מיכאל בזמן מלחמת העולם השנייה וכל האמנות של אבא שלו נהרסה בגלל הנאצים. הוא ראה את העולם מסביבו מתפרק. אני חושבת שהסיפור הוא בעצם על איך האנושיות שלנו יכולה למות ואיך אנחנו שומרים על האנושיות שלנו כשהעולם נהיה מאוד אלים. זה נורא עצוב, אבל נראה לי שכל דור ודור מתמודד מחדש עם הבעיות האלה, איך לשמור על האנושיות שלנו. זה דבר שכל דור ודור צריך לשמור עליו".

בזמן הצילומים בילדותך הבנת שהסרט הולך להיות כזאת הצלחה ענקית?

"לא. בכלל לא. אימא שלי אמרה לי שזה יהיה סרט גרמני שאף אחד לא יראה, שזה יהיה רק בגרמניה. גם היא לא הבינה. אף אחד מאיתנו לא הבין".

במהלך הקיץ שבו צולם בגרמניה "הסיפור שאינו נגמר", בהפסקה בת חודש בין צילומי שתי הסצינות ששיחקה בהן, ביקרה את בני דודיה בישראל. "ההפקה דאגה מאוד שאני אשתזף בישראל כי מאוד קשה לא להשתזף בישראל", היא אומרת. זוהי עדות נוספת לכך שסטרונך שמרה לאורך חייה על חיבור חם לישראל, שמרה על קשר טוב עם בני דודיה הישראלים וגם שימרה לא רע את העברית שלה, השפה בה מתקיים הריאיון. כל זאת, למרות שלא גרה אף פעם באופן ממושך בישראל, אבל בצעירותה למדה במשך שנה במדרשת שדה בוקר. "הייתי שם בפנימייה והיו לי חברים מדהימים, אני עדיין בקשר איתם בווטסאפ. טיילנו במדבר, שרנו, ניגנו בגיטרות, יש לי זיכרונות ממש טובים".

לאחר ההצלחה הענקית של "הסיפור שאינו נגמר", רות, אמה של תמי, קיבלה פניות רבות ממפיקי סרטים עם הצעות שונות לבתה, אך סרבה להן מתוך דאגה לבתה. אחרי הסרט, סטרונך התמסרה באופן מלא לריקוד מקצועי, והקדישה שנים רבות ללימודי מחול בניו יורק.

הסרט "הסיפור שאינו נגמר" חזר לתודעה בין השאר בזכות הסדרה המצליחה "דברים מוזרים", בעקבות דואט לשיר הנושא שביצעו דסטין וסוזי בעונה השלישית. שמעתי שנפגשת עם כוכבי הסדרה.

"נכון, זה היה ממש כיף. אני אוהבת את הסדרה הזו. צפיתי בה עם בעלי ושנינו היינו בשוק טוטאלי כשהשיר בוצע. זה היה ממש מצחיק. לא הייתי מוכנה לזה מראש. חוץ מזה, צילמתי סרט עם בעלי בשנים האחרונות, זה היה פרויקט של המשפחה וגם הבת שלי היתה מעורבת בו. בזמן הזה השתתפתי בכנס קומיק-קון בשביל לדבר על הסרט אבל רצו לדבר על 'הסיפור שאינו נגמר'. ביקשו שאראיין את מילי בובי בראון. נפגשתי איתה וראיינתי אותה עוד לפני הפרק ב'דברים מוזרים' שבו שרו את השיר של 'הסיפור שאינו נגמר'. אז היא עוד לא ידעה מי אני ומה זה 'הסיפור שאינו נגמר'. אני לא חושבת שהיא התרשמה מזה".

האם לאור מצבה הנוכחי של ישראל, יש לשחקנית אמריקאית צעירה עם שורשים ישראלים סיכוי להצליח כמו שאת ונטלי פורטמן הצלחתן בילדותכן?

"מאוד מעציב אותי שמעמדה של ישראל ממש ירד בתקופה הזו. זה מאוד מדאיג אותי. אני כל כך אוהבת את ישראל ודואגת מאוד למוניטין של המדינה ועל איך אנשים מסתכלים עליה. זה מצב יותר עולמי מאינדיבידואלי אבל כמובן שכולנו מאוד דואגים ומאוד מקווים שיהיה קצת אור בקרוב. אני חושבת שאינדיבידואלים הם אינדיבידואלים. בן אדם לא מייצג את הארץ שלו. הוא חי בארץ שלו. יש אנשים מדהימים בכל מקום ויש אנשים לא מדהימים בכל מקום. צריך פשוט לבוא לעולם עם עצמך. תראה, אני אמריקאית ולא כל כך אוהבים את האמריקאים. אני נולדתי בפרס ולא כל כך אוהבים את פרס. אנחנו לא בוחרים את כל הדברים שאנשים רוצים להדביק עלינו. מה שאפשר לעשות זה לבוא לעולם עם הרבה תקווה, לשמור על האנושיות שלנו ולחפש את האנושיות באנשים אחרים. אמנות זה הגשר. אני חושבת שבהרבה מצבים בהם אנשים אחרים לא מסתדרים אחד עם השני, כשאתה במצב אמנותי, פתאום יש עולם שכולם רוצים להיות בו".

לאורך השנים, מאמרים רבים בישראל וגם בארצות הברית, השתמשו בדימוי "הלא-כלום" (The Nothing) בסרט "הסיפור שאינו נגמר" כדי לתאר את השלטון של ראש ממשלת ישראל נתניהו וגם את שלטון נשיא ארצות הברית טראמפ, שמתוארים כמי שקל להם לשלוט בבני אדם שמפחדים וחסרי תקווה.

"מיכאל אנדה היה גאון. אם הולכים חזרה לשורשים, מה שמיכאל אנדה רצה למנוע זה את ההפחדה של האנשים שמונעת מהם לראות את הדרך קדימה, שיכולה להיות בריאה לכולם. אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה, ממש כיף לי שהייתי חלק מהסיפור הזה והערכים שלו".

לפני שנתיים, אחרי יותר מ-40 שנה בהן לא שיחקה בקולנוע, שבה סטרונך למסך הגדול ושיחקה בתפקיד ראשי בסרט הפנטזיה הבריטי "Man and Witch", אותו גם הפיקה לצד בעלה גרג, שכתב את התסריט. "אחרי שנגמרה לי הקריירה בריקוד, רציתי לחזור למשחק", אומרת סטרונך, "אנשים חושבים שבגלל שהייתי ב'הסיפור שאינו נגמר', כל הדלתות של הוליווד פתוחות בפני. עצוב לי להגיד לכם שזה לא ככה. אז רציתי לעשות סרט עם הבעל שלי. הוא כתב לי את התסריט כמתנת יום הולדת, והתכוונו שזה יהיה סרט ממש קטן, 15 דקות. אבל איכשהו זה נהיה כמו איזו פטרייה, שגדלה וגדלה וגדלה. ואז הגיעה הקורונה. עברנו לסקוטלנד בשביל הצילומים והיינו בטירות מדהימות. הסרט פשוט גדל בעצמו, כמו עוגה שמשתגעת. אני מאוד גאה בזה, זה נהיה סרט פנטזיה באורך מלא. לא ידעתי שאסור שאסור לעשות סרט פנטזיה אם לא מושקע בו מיליוני דולרים רבים".

ואיך הייתה ההרגשה לחזור לשחק בקולנוע אחרי 40 שנה? זה כמו לרכב על אופניים או כמו לרכב על דרקון מזל?

"זה הרגיש לגמרי כאילו שדרקון המזל בא ולקח אותי. הרגיש מאוד טבעי ומאוד כמו בבית. היה ממש כיף".

שני סרטי ההמשך של "הסיפור שאינו נגמר", שיצאו ב-1990 וב-1994, זכו לביקורות שליליות במיוחד. למזלה של סטרונך היא לא נטלה חלק בסרטי ההמשך. עם זאת, בשנת 2024 חברת ההפקות מיכאל אנדה בשיתוף עם חברת הסרטים "See-Saw" הכריזה על כוונה לעבד מחדש סדרת סרטים המבוססים על הספר.

סיפרת בעבר שהרבה אנשים אומרים לך על עיבוד מחדש של "הסיפור שאינו נגמר" ש"אסור לגעת בזה" - אבל את לא מסכימה איתם.

"נכון. נפגשתי בלונדון עם המנהל של 'See-Saw Productions', מי שעושה את הסרט החדש של 'הסיפור שאינו נגמר' והוא איש מקסים. זה קורה והוא יעשה את זה יחד עם בעלי הזכויות של מיכאל אנדה. זה חושבת שזה הולך להיות מאוד שונה מהסרט שבו שיחקתי, כי זה הולך להיות בדיוק כמו הספר. זה הולך להיות קצת יותר אפל. אני כל כך אוהבת את See-Saw, אני חושבת שהם עושים עבודה מדהימה וזה בידיים הנכונות. אני תמיד אהיה בצד של היצירה. אם תהיה התלבטות אם ליצור או לא ליצור, אני תמיד אגיד כלולם - ליצור".

את תשחקי בעיבוד החדש לסרט?

"נראה", סטרונך מחייכת כממתיקת סוד.

הבת שלך כבר צפתה ב"הסיפור שאינו נגמר" המקורי?

"חיכיתי עם זה עד שהבת שלי הגיעה לגיל שמונה כי היא מאוד רגישה ולוקחת סיפורים קצת יותר מדי ברצינות. אז יש לי וידאו שלה שבו רואים אותה ממש משתגעת על המיטה וצועקת: Bastian! Call her name! זה היה כל כך מצחיק".

הריאיון המלא - כאן https://t.co/MKUJGo7tjo

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

🎯

[Maya Lee @im_mayalee]

צפיתי בכתבה על אסי עזר בערוץ 12, ובכנות אני לא מבינה.

לפני הכל -
מדובר בכתבה מעמיקה שעוסקת בחרדות ובהתמודדות הנפשית של אסי. אשקר אם אגיד שלא הזדהיתי עם הרבה דברים, התרגשתי וגם צחקתי לרגעים.
אנחנו חייבים עוד נשים ואנשים בפוזיציות של כוח, בעיקר בעולם הבידור אבל לא רק - שידברו על חרדות, על דיכאון ועל ההתמודדויות הנפשיות שלהם.

אסי עושה פה משהו שלא הרבה עשו לפניו, ומנצל את המעמד הסופר מקושר וגבוה שלו כדי לדבר על הנושא החשוב הזה, שיכול ממש להדהד ולהגיע לאלו שצריכים לשמוע את המסרים האלו.
אבל על פי פרסומים מהעבר, יש עוד דברים שאסי ניצל לטובתם את המעמד שלו, לכאורה.

אז אחרי שאמרתי את כל זה -
אני פשוט לא מבינה.
אני לא מבינה איך אפשר לעשות כתבת עומק כזו גדולה, עם אפס התייחסות למה שמרחף בחדר.
וכן - זה לגמרי מרחף, והרי ברור שההתעלמות מהסיפור היא מודעת באיזשהו סוג של ניסיון להלבין.

אני לא חורצת גורלות ולא מתכוונת להאשים אותו במשהו שלא הואשם בו עפ״י חוק. ודווקא בגלל זה - איך אפשר ״להתעלם״ באלגנטיות מסיפור כלכך גדול שקשור בשמו של אסי?

איך אפשר לצלול לתוך הקרביים של בן אדם, לדבר על חשיפה, על פגיעות ועל פחדים, ובאותה נשימה להשאיר קטע כל כך משמעותי מחוץ לעריכה?

כשגוף תקשורת כמו 12, בוחר להציג כוכב כמו אסי ברגעים הפגיעים שלו, אבל מסנן באדיקות ובמכוון את מה שלא מסתדר עם הנרטיב - זה יחסי ציבור.

הפוסט הזה שלי הוא לא ניסיון לשפוט מחדש תיק שנסגר, או לקבוע מי צודק. מותר לאסי לדבר על החרדות שלו, ומותר (ואפילו חשוב) לגרום לקהל להזדהות איתן.
אבל אי אפשר לבקש מאיתנו כצופים לקנות את כל ה״אותנטיות״ הזו כשהיא מגיעה עם פילטר כל כך סלקטיבי וספציפי.

ויודעים מה?
יש משהו כמעט ציני בלדבר על הפחדים והחולשות שלך מול המצלמה, בזמן שהמעמד הציבורי והכוח של אותו גוף שידור משמשים כמגן שמוחק לחלוטין כל פירור של אי נוחות מהעבר.
אי אפשר לדבר על פגיעות בלי להזכיר את מי שפירש את המעשים שלך כפגיעה בו.
ואל תטעו, ההתעלמות הזו היא לא איזה פספוס אקראי של המראיין. זו בחירה מודעת שמנרמלת תפיסה בעייתית ומוכרת -
שאם יש לך מספיק כוח, קשרים וזמן שעובר, אפשר קצת לשכתב את המציאות ולבחור את החלקים שמצטלמים יפה בפריים טיים.

יהודה נהרי סיפר סיפור מטריד מאוד, הגיש תלונה שנסגרה בשל התיישנות, עבר פוליגרף ויצא דובר אמת לגמרי.
אני לא נכנסת לעניין הסיפור עצמו, אפשר לומר עליו הרבה דברים -

אבל אי אפשר לעשות כתבה כזו, ולא לומר כלום. השתיקה הרועמת הזו, בין אם רצו ובין אם לא - אומרת הרבה.

[אבישי גרינצייג @avishaigrinzaig]

מעניין מה יספרו לנו מחר חברי כנסת כמו אריאל קלנר ושרים כמו גילה גמליאל שאמרו שאסור למנות ועדת חקירה ממלכתית, אפילו אם סולברג ימנה אותה, כי לא יהיה לחצי מהעם אמון בה.

ואז הם הולכים בזה אחר זה ומצביעים עבור עורך דינו הפרטי של רה״מ לתפקיד מבקר המדינה.

כשאין בושה - אז אין בושה.

[avi issacharoff @issacharoff]

150 פעמים הגיע לקריה במהלך המלחמה, אדם שקיבל שכר מקטאר, התומכת המרכזית של חמאס והאחים המוסלמים. והוא מסביר בגאווה שהיה רק ״יועץ״. הבעיה שזה יועץ של רה״מ שחשוף לסודי הסודות של מדינת ישראל. שאפו למודיעין הקטארי על המהלך הגאוני, חלום של כל גוף מודיעין לגייס אחד כזה

[אבינדב בגין Avinadav Begin @AvinadavBegin]

הצטערתי מאוד לשמוע את אבישי בן חיים אמש בערוץ 14.
שני דברים:
ראשית מנחם בגין לא היה זקוק "להגנה", זה חלק מבורות מוחלטת בהבנת האירועים ומאגדה אורבנית אווילית כאילו "השמאל שבר אותו".
לא 40 מפגינים תחת ביתו ולא 4000 ולא 400 אלף היו יכולים לשבור אדם זה שחמק מציפורני הנאצים שהשמידו את משפחתו, שעבר את חקירות הנ.ק.ו.ד הידוע לשמצה של סטאלין והוגלה למות בערבות הקרח של פצ'ורה שם אמר לו השומר בכניסה "מפה לא יוצאים".
האדם שיצא והגיע לפלסטינה המנדטורית להילחם באימפריה הבריטית להקמת מדינת היהודים, עבר את רדיפות הסזון, את ירי אש התופת על האלטלנה, את המדבר הפוליטי זרוע המוקשים, את ההשמצות, הנידוי, ההדרה, את דיכוי נאמניו עד הגיעו לשלטון עימהם.
ה ו א - לא היה זקוק "להגנה".
מר בן חיים, מנחם בגין נולד בברזל ומת בברזל ואינך יודע דבר וחצי דבר על נסיבות פרישתו כמו שאר הציבור.

שנית סברתי כי שנתיים וחצי של שתיקה היו עדות למסע פנימי של שינוי, אמנם תרמת רבות גם אתה לבטחון ישראל בשרותך המבורך במילואים, אך צר לי, באמת צר לי שאדוני סבור שראש הממשלה שמסית ומדיח כנגד ראשי מערכת הביטחון שנכשלו בשבעה באוקטובר ומפעיל מערכת שלמה של שקרים זדוניים, מופרעים אודות מרידה ובגידה שהגיעו כבר לכל שופטי העליון במסע דה לגיטימציה מוחלט ואינו לוקח ולו קמצוץ אחריות אודות מאורעות היום הנורא וכל השנים שקדמו לו ומסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית בכדי להגיע לשורש המחדלים הביטחוניים והמדיניים הפך בעינך למנהיג כה דגול.
צר לי מאוד.

64 שניות על מנחם בגין ואחריות.
@AvishayBenHaim

[Nadav M @Nadav_M]

אז כן, כפי שפורסם, גם אני אסיים בסוף החודש את תפקידי בוואלה, אחרי כתיבה רצופה של כ-15 שנה (!) באתר. זה פרידה מלאה בעצב, אבל גם בגאווה. יש לי עוד כמה שבועות, עוד כמה מאמרים לכתוב ועוד כמה תחנות לעבור, אבל בינתיים, כמה מילים קצרות:

[Sagi Bin Nun שגיא בן נון @sagibi]

המוזיקאי יונתן רזאל לקה באירוע מוחי\ שבעקבותיו אושפז במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. האירוע התרחש בשבוע שעבר והבוקר מצבו של רזאל בן ה-53 החמיר, כך נודע לוואלה תרבות. יחצנו של רזאל אמר לי כי מצבו של המוזיקאי קשה וביקש מהציבור להתפלל עליו תוך ציון השם יונתן עדי בן חיה רחל. רפואה שלמה.