הכל טרי כואב ומטלטל,
נכון אלו לא חיי אדם ועדיין,
זה החיים שלי, הזהות שלי, המקום שאני הוא כבר 21 שנים.
אתמול בבוקר פשט כוח משטרתי על העסק,
שני עובדים שהעסקתי דרך חברת כוח אדם עם אישורים ותעודות ושמות שהכל מסתבר כמזויף התבררו כשב"חים.
אתמול בועז ואני בילינו כל היום בתא מעצר ובחקירה. היחס היה מכבד מאוד מצד כל הגורמים. החוקרות והשוטרות ועדיין לצאת להשתין עם אזיקים על הידיים זו לא תחושה קלה ולא אירוע שאני מאחל לאף אחד.
קיווינו שהאמת תפעל לטובתנו למרות שכבר אתמול עורך דין שעוסק באירועים כגון אלו אמר שאין סיכוי. מחר או מחרתיים באים לסגור אתכם.
והיום, כאילו עבדנו וכל רגע מסתכל מעבר לכתף, מתי הם יבואו, מתי הגיליוטינה תיפול.
ובום, היא נפלה.
אז כרגע אנחנו סגורים.
עושים את הכל לחזור הכי מהר שאפשר.
הלב שלי מרוסק. לא חיים ומוות ועדיין מרגיש מת.
ומי ששמח לאיד שיבושם ושיזדיין לי מהפרצוף.
@reutc 43, זוכרת את אמא שלי מקריאה לי חלקים מג'יין אייר, הספר האהוב עליה ובין הבודדים לדעתי שהיא באמת קראה. יש לי שתי אחיות גדולות בפער של 14 ו-16 שנים ממני, זוכרת לפחות אחת מהן מקריאה לי.
Depuis que l’AFP a été fondée en août 1944, nous avons perdu des journalistes dans des conflits, nous avons eu des blessés et des prisonniers dans nos rangs, mais aucun de nous n’a le souvenir d’avoir vu un collaborateur mourir de faim.
Nous refusons de les voir mourir.
This morning, I awoke as one might awaken in a grave, not rested, but returned from the underworld, gasping for something that no longer exists.
Water.
Twelve days without a drop in our pipes. Twelve days of swollen tongues, of children crying not from pain but from a thirst so profound it becomes silence. Twelve days of watching my mother stare at the empty bucket as if it might, by pity, fill itself.
The municipality cannot reach the valves. The soldiers have blocked the roads again. But what use is complaint when the laws of war have replaced the laws of God?
I sat on the edge of my bed, jerrycans at my feet, and asked myself a question I never imagined I would have to ask: Do I save my patients today, or fetch water for my family?
But the decision had already been made by my body.
It gave no speeches. It simply refused.
The same hands that once sutured wounds now trembled from hunger.
The same legs that stood through surgeries now buckled from dehydration.
So I became what I never wished to be: a man begging for his own life.
I left home with two jerrycans and the vague hope that a water truck might still pass today.
Fuel is gone. The trucks are vanishing. The black market sells a liter of gasoline for thirty-five dollars, a price for life that no one here can afford.
When I reached the street, it was already full.
A sea of the desperate.
Mothers. Fathers. Children holding empty bottles as if they were rosaries.
Everyone waiting.
No one speaking.
Then it came, the truck.
A metallic promise of salvation.
People ran.
I ran.
And then, a sound I cannot unhear.
Not an explosion. Not a scream.
Something worse.
A human body collapsing against cement. A man, no older than twenty, had fallen beside his jerrycan.
He should have been strong.
Instead, he lay folded into the street like discarded clothing.
He did not move.
Neither did anyone else.
They just kept walking.
And I, I froze.
Not from cruelty.
From recognition.
Because that man could have been me.
Might still be me.
What had we become, that the sight of a collapsed human being no longer halted our steps?
When did we forget that life matters more than water?
I knelt beside him. An old woman joined me.
Together, we tried to stir the fragments of a soul back into motion.
And he opened his eyes. But what looked back at us was not a man.
It was what remains when a man is starved of food, of water, of dignity.
The truck drove away. I never reached it.
An hour later, my friend Khalil called.
His brother had been injured while trying to collect aid.
He was begging for help.
And so I returned to the hospital.
On the day my body had refused to function, I forced it into the house of the dying once more.
The wounded lay on the floor like fallen wheat. There were no beds.
No supplies. No space left for pain.
The nurses had begun to turn people away.
“Too many,” they whispered, as if agony could be counted.
And now I sit here, writing these words in the margins of my own endurance.
How did we come to this?
How did we become a people the world no longer believes are fully human?
Is it because our blood too cheap?
Or is it because the world has learned to look, and then to look away?
If so, then it is not we who have lost our humanity.
It is you.
#GazaGenocide
.@Spotify asked me to create playlists for many of the characters in #Superman, imagining the music each of them listened to. I haven't had more fun this year.
https://t.co/uVvS4TIUxv
טליה פלד קינן:
לא פעם שאלתי את עצמי למה נתניהו צריך את זה? למה הוא ככה נאחז בקרנות המזבח? הוא בן 75, נראה לא בשיאו, שנוא ע״י חלקים גדולים בעם, בשביל מה? יש לו כסף, הרבה כסף, שיפרוש, יהנה מהחיים ויניח לנו.
אתמול בערב בעקבות הראיון הבלתי נתפס עם ד״ר אודי לוי, שהיה בכיר במוסד, עולה הסבר אפשרי והכי סביר לטעמי ללפיתת החנק של נתניהו את מדינת ישראל. הראיון הזה אצל גדעון אוקו כל כך מטלטל ומערער, אבל בו בזמן עושה סדר וכל הפאזל מתארגן.
עכשיו אני משוכנעת שמבחינת נתניהו אסור לנו לדעת את מה שאודי לוי, אנשי מוסד נוספים וארגוני ביון בעולם יודעים עליו. הוא ינסה בכל דרך ובכל מחיר להשתלט על כל מוסד בטחוני ומשפטי במדינה כדי למנוע את החקירות שיחשפו את מה שאנשים כמו אודי לוי נחשפו לו. ד״ר אודי לוי מטיל פצצה אחר פצצה באולפן. ממש כמו בראיון הקודם לליאת רגב שבו הסביר שנתניהו הפך ליעד מודיעיני בעולם עם חשש שהוא יעד לסחיטה, כשזה קשור לכספים של משפחת נתניהו ואיך הם נצברו.
לוי עמד בראש היחידה הכלכלית שחקרה את צינורות הכסף מאחורי הטרור ״צלצל״ ונסגרה (מענין למה).
הנה עיקרי דבריו: גם עכשיו הסיוע ההומניטרי הוא מפעל של שלוש מדינות, ישראל קטר וטורקיה. בסתר ולא באופן גלוי לציבור הישראלי. איך שוב ישראל מאפשרת מימון קטרי לתוך הרצועה? לא ברור. מה יש לו מהקטרים? מה פשר הקשר הזה? השאלה נשארת פתוחה.
אודי לוי מסביר שנתניהו הבין לפני כולם שהוא חייב להכניס סיוע לעזה כדי להמשיך את המלחמה. אחרת העולם לא יאפשר. אף מדינה בעולם לא רצתה להיות שותפה למתווה של ישראל בסיוע ההומניטרי. כנראה בגלל המלחמה. קטר כן. לא ברור למה. אבל יש לנתניהו בעיה איך להסביר לציבור הישראלי ששוב ישראל מאפשרת מימון קטרי לרצועה ושוב אותה קונספציה. מה עושים? מקימים מפעלים בסתר. כל מיני ארגוני קש שדרכם הקומבינה תעבוד והם ארגוני הסיוע, כשלמעשה זה ישראל קטר וטורקיה. המוסד עושה את זה ובזה הוא טוב.
לטענת לוי לא נצליח להבין את שורש הענין הזה עד שלא נחקור לעומק את קטרגייט והעברת הכספים. מה פשר הברית הזאת.
ואז גדעון אוקו, המראיין, שואל בהמשך על המינוי של דוד זיני לראש השב״כ.
פה מתחילות לעוף הפצצות. איש המפתח לפרשה בעיניי לוי הוא המיליארדר סיימון פאליק.
אודי לוי: ״כשאני מנתח את הדברים, ואני לא מכיר את האלוף זיני, לא יצא לי ולא פגשתי, אבל אני רוצה להכניס פן נוסף. אני רוצה להכניס פן נוסף בגלל שאני מעורב (כמומחה לקטר) בכל הסיפור של הכספים הקטרים וקטאר גייט. יש פה היבט שהוא מריח לי בעייתי. חקירת קטאר גייט מאוד מתקדמת וראש הממשלה עושה מאמצים עצומים לדעתי כדי שהיא לא תתפתח ולא תעלה מעבר למה שהיא עולה. אבל יש נקודה מאוד קריטית. יש דמות שהציבור הישראלי אולי שמע עליה, הדמות שהיא מאוד מאוד קריטית למשפחת נתניהו וזה אדם שנקרא סיימון פאליק״.
״סיימון פאליק, מיליארדר כבד מאוד, שמאוד מעניין אותי באופן אישי כי הוא אחד המומחים הגדולים בעולם להקמת חברות קש חברות כיסוי, הסתרת נכסים. יש לו יד ימין שעוזרת לו. היד ימין הזאת זה הישראלי שמואל זיני, שהוא אחיו של מי שמיועד להיות ראש השב״כ, דוד זיני. אצלי בראש, עולה ישר השאלה, אולי תגידו קונספירציה… תתארו לעצמכם שהחקירה עולה דרגה אחת למעלה, ונניח שמתחילים לראות כסף קטרי שעובר למשפחת נתניהו. יכול להיות שאז הסוגיה של סיימון פאליק הופכת להיות סוגיה מאוד מאוד מעניינת״.
גדעון אוקו: ״לפי הדיווחים סיימון פאליק מקורב למשפחת נתניהו״.
אודי לוי: ״אני חושב שהוא הרבה יותר ממקורב, אבל בסדר נשאיר את זה ככה״.
״בכל אופן אני מתקשה לראות את ראש השב״כ פותח בחקירה נגד אחיו. זאת שאלה שמעסיקה אותי ומחשבה שעברה אצלי בראש מה יקרה אם יצטרכו לחקור על סיימון פאליק ונתניהו״.
(בעצם אודי לוי אומר שאם ירצו לחקור האם משפחת נתניהו קיבלה גם היא כסף מקטר אז בידיו של ראש השב״כ למנוע או לחבל בחקירה ולכן חשוב ראש שב״כ נוח. ראש שב״כ פרטי).
גדעון אוקו: ״אתה אומר דברים מדהימים, מישהו ניסה להשתיק אותך?״
אודי לוי: ״קשה להשתיק אותי, אני מבית מדרשו של מאיר דגן, אבל אין ספק שיש קמפיין רציני מאוד לגדוע כל אחד שמעלה את הנושא הקטרי. זה לא היה מעולם (חסר תקדים), עד היום שישה אנשים נתבעו תביעת דיבה על ידי ראש הממשלה, גם אני נתבעתי. לא קיבלתי עדיין את כתב התביעה אולי עכשיו אחרי הראיון אקבל, אבל הוא פורסם״.
>>
@talyapeledk
Senior Israeli official tells me: "Following the release of the video, the commander of the southern command is conducting a new investigation into the incident, the conclusions of which will be presented to the IDF Chief of Staff tomorrow. The IDF is checking the possibility that soldiers from the forces on the field lied in the initial investigation"
כל עיתונאי, כל כתב וכל מגיש שמדווח על חידוש הלחימה בעזה כאילו מדובר בכורח בטחוני בלתי נמנע ולא במהלך ציני שכל מטרתו להחזיר את בן גביר לממשלה, להעביר את התקציב, להרוג את החטופים, לעצור את המשפט, לחסל את המחאה המתעוררת ולהמשיך בהפיכה המשטרית, הוא או שופר או אידיוט או שניהם. כך או כך - הוא בוגד בשליחותו הקדושה ולא ראוי לתעודת העיתונאי שלו.
אמ;לק: טיפלתי בפצועת ירי בפיגוע הערב ביפו
אני גר ביפו עם אשתי. היינו בסופר מרקט כששמענו את היריות. זה היה מעבר לכביש, ממש קרוב אלינו, בערך 30 מטר.
המחשבה הראשונה שלנו הייתה שמדובר בירי על רקע פלילי, שזה דבר די נפוץ ביפו לצערי
התקשרתי למשטרה ודיווחתי על מה שראיתי. תוך כדי שמענו עוד צרור יריות וברחנו פנימה לתוך הסופר. זה היה מאוד מפחיד, ואנשים שהיו ברחוב ברחו גם הם לתוך הסופר מרקט. אחרי כמה שניות היה עוד צרור יריות. ראיתי אזרח עם אקדח שלוף חותר למגע, ואמרתי למוקדנית של המשטרה שיעבירו בקשר שיש בזירה אזרחים חמושים.
אני חובש ונהג אמבולנס ומתנדב במד"א, ואני משתדל שתמיד יהיו איתי כפפות וציוד רפואי בסיסי.
אז רצתי מעבר לכביש כדי לחפש פצועים. כשנכנסתי לאחת החנויות ראיתי נערה פצועה, שחטפה כדור ביד שלה. פצע כניסה ויציאה, חולצה עוטפת את הפציעה. הייתה לה פציעה לא פשוטה
הוצאתי חוסם עורקים (איזה מזל שיש CAT בעולם), ושמתי לה על הזרוע. וידאתי שאין דופק ביד עם חוסם העורקים, ושהדימום עצר.
פתאום היו עוד יריות מבחוץ. אני ועוד שני אנשים שטיפלנו בה הבנו שאנחנו חשופים לגמרי לירי מהרחוב אז גררנו אותה לחדר אחורי, סגרנו את הדלת וחסמנו את הדלת עם חפץ כבד. בחדר איתנו היו כמה אנשים שנפצעו קל יותר, ואני התמקדתי בנערה.
לא שאלתי או חשבתי אם זה פיגוע או פלילי, פחדתי שיש חמושים בחוץ ושהם יכולים להיכנס בכל רגע.
הנערה הייתה בהכרה לאורך כל הזמן. מסביב היו עוד אזרחים שהציעו עזרה. תוך כדי התקשרתי למוקד 101 ודיווחתי על מה שראיתי ושמעתי. התקשרתי לאשתי שהייתה בסופר מעבר לכביש להגיד שאני בסדר ושאני בחדר האחורי של החנות מטפל בפצועה.
אחרי כמה דקות התחילו להגיע כוננים רפואים ושוטרים. מהר מאוד האזור התמלא בכוחות ביטחון ורפואה. עזרתי להוציא את הפצועה לאמבולנס שהגיע מחוץ לחנות, והאמבולנס לקח אותה לבית-חולים.
אני כל כך מקווה שהיא שרדה.
היא הייתה בהכרה כשעלינו אותה לאמבולנס.
ראיתי שיש מספיק כוחות רפואה. היה אדם מחוסר הכרה באמצע הרחוב, אבל המשטרה לא איפשרה לנו ללכת לטפל בו, אז אני מניח שזה אחד המחבלים.
זאת הייתה חוויה מאוד מטלטלת, ופעם אחרונה שהייתי בסיטואציה דומה הייתה ב-7 באוקטובר בשנה שעברה, שבמקרה הייתי בדרום אז הלכתי לבית חולים והגעתי לסורוקה לעזור לטפל בפצועים כשהגל הראשון של הפצועים היה שם.
אשתי ואני הלכנו הביתה מהר, אנחנו גרים 5 דקות הליכה מהמקום בו היה הפיגוע. איך שנכנסנו לבניין שלנו, קיבלנו התראה בפלאפונים מהאפליקציה של פיקוד העורף להיכנס מיד למרחבים מוגנים. שתי דקות אחר כך הייתה אזעקה. אין לנו ממ"ד, אז אנחנו תופסים מחסה בחדר מדרגות. היו כמה אזעקות רצופות וכל פעם יצאתי לחדר מדרגות עם בגדים ספוגים בדם של הנערה הפצועה.
אחרי כמה אזעקות סופסוף הייתי יכול להוריד את הבגדים עם הדם ולהתקלח.
חשוב לי להגיד שיפו היא מקום בו יהודים וערבים חיים ביחד, ומפחדים ביחד, ותופסים מחסה בחדרי מדרגות ביחד. במד"א עובדים ומתנדבים ערבים ויהודים ביחד כדי להציל חיים. בבית חולים וולפסון, איפה שהפצועים מהפיגוע מטופלים עכשיו, יהודים וערבים עובדים ביחד כדי להציל חיים.
וכולנו, תושבי יפו היהודים והערבים, אנחנו מבינים שיש אנשים שרוצים שנשנא אחד את השני, ונפחד אחד מהשני. אבל אנחנו חכמים יותר.
הממשלה שלי נכשלה בלספק לי ביטחון, וחוסר האחריות שלהם מסכן אותי, את המשפחה שלי ואת השכנים שלי. אני פעיל שלום, והיום עוד יותר ברור לי שאנחנו בתוך הדבר הזה ביחד, יהודים וערבים. ואנחנו חייבים לנצח את האנשים שמנסים להפריד בינינו, ולבנות כאן ביחד את העתיד המשותף שלנו: ביפו, בישראל ובפלסטין.
כשיצאתי מהמקלחת ראיתי שבן-גביר האפס כבר בזירה רוקד על הדם ומסית נגד ערבים. כמה דקות לפני כן אזרחים ישראלים, יהודים וערבים, טיפלו אחד בשני, נאבקו להציל חיים ולהישאר בטוחים.
תושבי יפו חיים תחת איום ארגוני הפשיעה, איום הטרור ואיום המלחמה – ובן-גביר מגיע לכאן רק כדי להגיד שצריך לחלק עוד נשקים ולהרוס מסגדים. השר הכושל ביותר בממשלה הכושלת ביותר בהיסטוריה של המדינה.
לממשלה הזאת אין תוכנית לשמור עלינו.
הם לא מוכנים לקחת אחריות על הכישלונות שלהם, על המחדלים שלהם.
בגלל זה חייבים להחליף אותם.
רק הסכמים מדיניים יביאו לנו את החיים הבטוחים שמגיעים לנו כאן.
שיהיה לנו לילה שקט
ובשורות טובות
ואני כל כך מקווה שהיא חיה
תראו מה משפחות החטופים נאלצות לעשות כשהממשלה מסכלת עוד עסקה.
הרי כל אדם שישאל: "מה אתה היית עושה אם אח שלך היה בעזה?" היה עונה: "נכנס לעזה להביא אותו!" וכל אמא היתה עונה: "עושה מה שצריך ומביאה את הבת שלי"
וכשאין מדינה, כשהממשלה הסירה אחריות בציניות ורשעות והמשפחות נשארות ללא ביטחון שיקיריהן יחזרו - הן החליטו לפעול.
המצב הזה הוא באשמת הממשלה והעומד בראשה שבשם השרידות הפוליטית שכחו שישראל היא מדינה שקיומה תלוי בערבות ההדדית. שבמדינת הלאום לעם היהודי, אין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים.
עסקה עכשיו.
תחקיר: הגדוד שירה בחטופים שנכנעו, הוציא להורג 4 נכנעים נוספים. צה"ל פרסם התיעוד אך התקשורת והציבור צנזרו. התחקיר מנתח איך מדינה שלמה עוסקת אינטנסיבית בנושא, אך אף גוף תקשורת לא קושר בין האירועים, אף שזה אותו גדוד, אותו מג"ד, אותה צורת כניעה ואותה תוצאה.
https://t.co/yAPLf3QY6z