היום בדיוק לפני שנתיים נרצחו במנהרות החמאס ששת החטופים: כרמל גת, הירש גולדברג-פולין, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי זכרונם לברכה.
כאן הם במנהרות החושך של החמאס, עוד בחיים. היה אפשר להציל אותם, היתה חובה להציל אותם - ובהנהגה של מדינת ישראל הקריבו אותם.
נקדיש את הימים הקרובים כאן בעמוד לספר את סיפורם ולהבהיר - לעולם לא ניתן להשכיח את מחדל ה7.10. עם ישראל לא יתן לזה יד.
איפה אתם הייתם ב-12 באוקטובר?
בימים האחרונים הרשת הוצפה בסיפורים שלנו - המשפחות. איפה אנחנו היינו בזמן שיועצי ��תניהו בילו בבריכה.
חלקנו עמד בתור למסור DNA, אחרים יצאו פיזית לעוטף לחפש רמזים, והיו כאלה שכבר התחילו לשבת שבעה.
אבל הגיע הזמן שנשמע אתכם - עם ישראל היפה. כולכם עשיתם משהו חשוב באותם ימים, כשהמדינה קרסה סביבנו. הייתם שם במילואים, תרמתם דם, חיבקתם משפחות ברגעים הקשים ביותר, והתייצבתם להתנדב באלפי החמ״לים שנפתחו ברחבי הארץ.
קחו לכם 2 דקות, תגיבו כאן או תעלו מחדש את התמונה ותספרו איפה אתם הייתם בזמן שיועצי ראש הממשלה בילו בבריכה.
בואו יחד נשטוף את הרשת בסיפור האמיתי של ה-12.10
יש לי בחילה, ממש קשה לי לשלוט בה. ב 12.10.23 אנחנו התחלנו לשבת שיבעה על ילדת שמש, קצינת חי"ר ערכית. הילדה שהאירה את חיינו ניזרקה לאדמה ואני, אימא שלה, עמדתי שם לראות את זה. מבינים? ליועצי ביבי היה נעים לשבת בוילה בבריכה עם הזמנת אוכל כשהחיים שלנו, של אלפי משפחות, התרסקו. בהם הוא בחר ליועציו, מה זה אומר עליו. אתם מבינים שזה לא ימין או שמאל? מבינים שאלו אנשים שאיבדו צלם אנוש, שלא ראויים לנו? איך אפשר להגן על זה? איך אפשר להצביע להם?
ריף ילד שלי,
המחשבה על חיים מקבילים לא נותנת לי מנוח.
שבת לפנות בוקר. אנחנו מקבלים הודעה שאתם יוצאים מעזה ביום ראשון מוקדם בבוקר.
אנחנו בתל אביב. אני מתעורר מוקדם ויוצא לרוץ לכיוו�� הים. נכנס לפארק ושוב חוזר אל הים.
אני רץ. הכול נראה ומרגיש טוב. רגוע. שקט.
אתה בעזה. מתכונן לסיור האחרו�� בשטח.
מסדר את האפוד. בודק את הציוד. את הנשק.
אמא ואני יושבים במסעדה בתל אביב. הפעם עוטפת אותנו התרגשות גדולה. אתה יוצא מעזה. חשבתי שבטח ישחררו אתכם ליום התרעננות. נראה. נחבק אותך.
14:10. יורים בך. כדור אחד.
אתה נופל לאדמה.
אמא ואני עדיין במסעדה.
14:39. אתה מפונה במסוק. טס גבוה, בדרך לסורוקה. מהר מהר מכניסים אותך למיון הטראומה.
אמא ואני אוכלים קינוח. שותים קפה. מתכוננים לחזור לעמק. להספיק לסדר הכול עבורך.
15:15. קובעים את מותך.
אתה מונח על המיטה במיון הטראומה.
אנחנו בדרך לעמק. משוחחים. מתלוננים
שהתגייסת בתקופה הכי קריטית והכי מסוכנת.
מגיעים לעמק יזרעאל. לקיבוץ. ��ביתה.
אני מסדר לך את החדר. מחליף סדינים.
אמא מסדרת את הסלון. את המטבח.
אתה ממשיך לשכב על המיטה במיון הטראומה.
אתה מת. חלל. מחכה שיודיעו לנו את הבשורה.
17:30. נכנסנו לחדר השינה לנוח.
17:53. ד��יקה בדלת. אני יוצא מהחדר.
פוסע אל דלת הכניסה בלי שום חשש.
מה כבר יכול לקרות? קיבוץ. שבת. תכף ערב.
״אני מצטערת להודיע לך. ריף נהרג בעזה״.
החיים המקבילים מתאחדים.
עולם אחד. קריסה. הלם.
חיים מקבילים, ריף.
בצד אחד. חיים. התרגשות. ציפייה.
בצד השני. מוות. מיטה במיון. שקט. שלווה.
לעזאזל איתך, ריף.
כמה חבל שנהרגת.
אבא
(בתמונה: המיטה שעליה שכב ריף במיון הטראומה בסורוקה).
מעיין שרמן:
הם מגיעים אליי בלילה בזחילה איטית כמו נחשים…
בשקט הם תוקפים כשאני מנסה להרגיע את המחשבות.
בהתחלה זה רק זיכרון קטן. חיוך. מבט. מילה שאמרת פעם.
אבל אז הם ��תחזקים.
פתאום אני שוב שומעת את הקול שלך.
שוב אני רואה את התמונות ואת הסרטונים ומרגישה את הגעגוע חונק את הנשימה.
הם לא מבקשים רשות להיכנס.
הם פורצים פנימה, אל המקומות שאני שומרת סגורים במשך היום כדי להמשיך לתפקד.
הם מזכירים לי איך צחקנו, איך מילאת את העולם שלי באור.
ואז מגיעה המכה.
ההבנה שאתה לא כאן.
שאי אפשר להתקשר אליך.
שאי אפשר לשמוע ממך “אמא”.
שאי אפשר לספר לך מה עבר עליי היום.
זכרונות אמורים להיות נחמה.
אבל אצלי הם עונש.
כי כל זיכרון יפה הוא גם תזכורת למה שנלקח ממני. ממך.
כל רגע מאושר שחי בתוכי מוכיח מחדש את גודל החלל שנפער בי מאז שנחטפת ממני.
אז בלילו��, כשהכל שקט, הם תוקפים.
הזיכרונות על הילד שהיה לי.
ואיננו.
והדבר הכי אכזרי בהם הוא שהם כל כך חיים.
הם גורמים לי להרגיש לרגע שאתה ממש כאן.
במרחק נגיעה.
עוד רגע תיכנס בדלת, תחייך, תגיד משהו מצחיק.
ואז הבוקר מגיע.
והמציאות מכה בי כל יום מחדש.
@MayanShermanMVD
מעיין שרמן:
היי, נעים מאד.
אני האמא של הילד שהרגה אותו.
הילד שלי שלא רציתי ללדת
כי בכלל לא רציתי ילדים,
שהיה ילד קטן גמלוני, גבוה מדי, נופל הרבה, עם שיניים בולטות.
ילד קטן צייתן שאמא שלי כינתה “חייל” כי כל דבר שאל אותי אם מותר.
ילד שגדל לנער ושינה צורה כל שנה עד שהפך לגבר שבגברים, ד��תן, שידע תמיד מה הכי נכון לעשות ואיך צריך לעשות, שגרם לי לבטוח בו ולהבין שהוא יודע הכי טוב מה נכון לו.
ב־7 באוקטובר הוא ביקש את עצתי.
הוא אהב את החיים והבין שהוא בסכנה.
הוא פחד.
ואני לא הבנתי.
אני לא הבנתי שאני מדברת עם אותו ילד שפעם לא היה עושה שום פעולה בלי לשאול אותי.
אני לא הבנתי שאני נמצאת במדינה שבראש הממשלה שלה יושב אדם שמכר את נשמתו לקטאר ולשטן.
לא ידעתי שהמצרים התריעו,
לא ידעתי שהחמאס בעצמו שיחרר סירטונים שבהם הוא מדגים את מה שהוא הולך לעשות לנו,
לא ידעתי שגנרלים בדימוס הזהירו.
אני לא הבנתי שצה”ל זה לא מה שידעתי.
לא ידעתי שבראש המודיעין עומד מטו��טם,
לא ידעתי שבראש חיל האויר עומד אדם לא ראוי,
לא ידעתי שמפקדים מתחבאים מתחת למיטות ומשתמשים בפקודים שלהם כפתיון.
לא ידעתי שניצב במשטרה תצעק להרוג את הילד שלי כי נחטף בגלל רשלנות של המדינה שלו.
כן ידעתי שהמדינה מובלת על ידי אוסף של זבל אנושי שלא היה מבייש אף פח זבל שכו��תי, אבל באמת שהתייחסתי לזה בבדיחות הדעת, כמו רון עד אז, בלי להבין באמת את המשמעות של למה זה עלול לגרום.
ואז כשכתב לי ושאל אותי מה לעשות,
(כי כשאין מדינה ואין צבא ואין מפקדים, יש עדיין את אמא),
עניתי לו שישאל את המפקדים.
וכשהבנתי שאין את מי לשאול,
עניתי לו שישאר במיגונית.
והוא ציית.
מה שלא עשה שנים רבות.
הוא ציית כמו שעשה כשהיה הילד הקטן וחסר הבטחון.
הוא אפילו סימס לי בטעות:
“אמא שלי אמרה שנישאר במיגונית”..
כנראה שהתכוון לשלוח לאחד החברים ומהלחץ שהיה שלח בטעות אליי.
כשהבין שטעה
ולא היה צריך לשאול אותי
אלא לרוץ לחמ”ל המוגן, 4 שניות ריצה משם,
ולהינצל עם כ�� שאר החיילים והמפקדים שהתחבאו שם,
כתב לי רק:
“אמא אני אוהב אתכם. זה נגמר”..
ואז נחטף בחיים.
וידע וסמך עליי
שאשיב אותו
בחיים.
@MayanShermanMVD
תמי ארד:
שוטרים נכנסו השבוע לדירה של פרקליט ערבי שעובד בפרקליטות מחוז דרום, השחיתו את פרצופו, הפכו אותו לשק האיגרוף שלהם ועצרו את שני קרוביו, אח ורופא שעובדים בבית החולים סורוקה.
אני לא יודעת מה חושבים בנט, ��פיד, ליברמן, ואייזנקוט על התקף האלימות הפסיכוטי הזה. אני יודעת שהם שתקו כמו שהם שותקים בכל פעם שהמשטרה פועלת כמו הבסיג' באיראן, כמו שהם שותקים כשטרוריסטים יהודים בשטחים הכבושים פוגעים ומתעללים בפלשתינאים.
למעט יאיר גולן, כל חברי האופוזיציה חושבים שהמנדטים מהימין יזחלו אליהם אם הם יכחישו את קיומם של ערביי ישראל ויתעלמו מהטרור היהודי בשטחים. משום מה הם עדיין לא מבינים שהתעלמות מערביי ישראל, וגרוע יותר התעלמות מהאלימות נגדם, היא הכשרה של התרבות האלימה והרקובה שמנהלת את מדינת ישראל היום ואינה קשורה בשום דבר לביטחון המדינה.
נהפוך הוא: הרוצחים של ימנו בנימין זלכה ז״ל הם צעירים יהודים שגדלו בחברה הישראלית המתפוררת שאליה הביא אותנו אותו אחד שהביא עלינו את טבח ה-7 באוקטובר. האלימות כמו השחיתות כמו ההתבהמות הפכה לפרצוף של המדינה. זו התוצאה כאשר הורים מכים מורים ולא יושבים בבתי כלא. זו התוצאה של שיח אלים שהכנסת היא המיצג שלו. זו התוצאה של תקיפה אלימה של נזירה. וזו התוצאה של נבחרי ציבור שנותנים כבוד ובמה לבריונים ופושעים. ואחרי זה יש שמתפל��ים איך שוטרי ישראל הפכו בריונים בסמכות.
ולכן כדי להחליף את נתניהו אתם מתבקשים לא רק לא להכניס ללשכות שלכם את המודיעין הקטארי, אתם מתבקשים להיות לפני הכול, אלטרנטיבה ערכית ומוסרית. אתם יודעים שרוב אזרחי ישראל הערבים רואים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית את המדינה שלהם. ואתם יודעים מצוין שמנסור עבאס הוא נציג לגיטימי של ציבור שלוקח חלק פעיל בחייה של החברה והכלכלה הישראלית. בניגוד לשרים וחברי כנסת מהקואליציה שהתנכרו למשפחות החטופים, מנסור עבאס פגש אותם וחיפש דרכים לעזור להם. אבל הסיפור הוא לא מנסור עבאס. הסיפור הוא אתם כמי שמבקשים להחליף את נתניהו.
בשעה שנתקלתי בתמונת פניו המושחתים של הפרקליט הערבי, צפיתי בסרט המטלטל של איל גונן – 'צוות נורית' בתוכנית עובדה. שלוש חיילות גיבורות נפצעו בעזה לפני תשעה חודשים ממארב מחבלים. שתיים מהן איבדו רגל. עם הכוחות שיצאו לחלץ אותם היו גששים. גאלב נסאסרה, גשש בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, נהרג מפיצוץ מטען כשהגיע עם כוח החילוץ. גששים הם חיילי צה״ל ערבים. וזה הסיפור של החברה הישראלית שנתניהו זיהם עם מפעל הרעל שהקים.
ולכן אני פונה אליכם: גדי אייזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן; לפני שאתם מתיישבים לנהל את המלחמה הבאה באיראן, אתם ��מורים להחזיר לנו את האמון האחד בשני, את האמון בכם, ואת הערכים שנתניהו גזל מאיתנו כמו שוויון וכבוד האדם. אתם אמורים להחזיר לנו את האמון במוסדות המדינה הדמוקרטית, גם במשטרה שעוסקת ברדיפה של אזרחים שמאלנים וערבים. ואם אתם לא מבינים את זה אתם לא ראויים לקול שלנו.
אני שמח להודיע שמיניתי
את ניצב בדימוס עמי אשד לתפקיד האחראי לטוהר הבחירות מטעם מפלגת "ביחד בראשות בנט".
לקראת הבחירות הקרובות, אני לוקח אחריות על כל מה שצריך כדי להביא לניצחון מכריע של גוש התיקון בראשותי:
לאחד, לסדר ולתאם את המפלגות כדי לא לאבד אף קול, וגם לדאוג שהבחירות יתנהלו בצורה תקנית וטהורה.
עמי הוא ניצב מצטיין וערכי, והוא האדם המתאים ביותר במדינה לתפקיד החשו�� הזה.
עמי יוביל וינהל את הצוות ביחד עם קארין אלהרר שהובילה את הנושא במפלגת ״יש עתיד״ והם יפגשו לפגישת עבודה ראשונה בנושא כבר בימים הקרובים.
בכוחנו לנצח ולתקן את ישראל. ביחד.
הזעזוע המזויף מגל השמחה לאיד על סרטן הערמונית של נתניהו הוא מופע הצביעות של השנה. פתאום צצו משום מקום משטרות המוסר, ודורשות מאיתנו לשלוף ממעמקי הנפש חמלה כלפי מי שהקדיש קריירה שלמה כדי לעקור אותה מתוכנו.
השאלה היא לא ״איך איבדנו צלם אנוש מול גיליון רפואי״, אלא באיזו עזות מצח מצפים מאיתנו להזיל דמעה על האיש ששרף את המועדון יחד עם השחקני�� בתוכו.
אמפתיה היא לא כספומט שאפשר למשוך ממנו מזומנים רק כשפתאום כואב לבוס. אנחנו זוכרים היטב את צנתור החירום של בנט לפני שנה. מכונת הרעל חגגה, חברי כנסת של הליכוד לעגו לדופק שלו, ונתניהו מילא פיו מים. אנחנו זוכרים את חוסר ההתייחסות שלו למותם של יהונתן גפן ומתי כספי, שני נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, רק בגלל העדפותיהם הפוליטיות.
את הדוקטורט בניתוק רגשי הוא השלים על גבם של משפחות החטופים והנופלים. ״הם סובלים אבל לא מתים״, הוא פלט בביטול, כשבהזדמנות נוספת רעייתו שרה יושבת לצידו, מונה על אצבעותיה כמה מהם נותרו בחיים, ומסכמת בקור: ״פחות״, כאילו מדובר בניהול מלאי של קיטבגים באפסנאות ולא בחיי אדם.
אחר כך הוא עוד ישב לעשות סלקציה-מחבק משפחות שסוגדות לו, ומסנן במשך חודשים משפחות שמבקרות אותו. זהו אדם שחילל עד תום את קדושת החיים והמוות.
לכן, השמחה לאיד ששוטפת את הרשת אינה קריסה ערכית. היא רפלקס הישרדותי. כשמישהו מרעיל את הבאר בשיטתיות במשך עשור, שלא יתקרבן כשהוא מבקש כוס מים ומקבל בחזרה יריקה. אין פה על מה להתנצל. הציבור שמתקשה להסתיר את שמחתו, פשוט מגיב באנושיות למציאות לא אנושית.
אני באופן אישי מאחל לבנימין נתניהו רפואה שלמה לחלוטין. בריאות ברזל שתחזיק אותו זקוף וערני כשיובס ויושפל בקלפיות.
ובעיקר, אני מאחל לו שיישאר חזק וצלול מספיק כדי לשבת על ספסל הנאשמים, ולהקשיב ברוב קשב לכל מילה בהקראת גזר הדין והעונש שלו בתיקי האלפים.
כל זאת, כמובן, בתקווה שהוא לא יקבור את כולנו קודם. וכן, תהיו בטוחים שאם זה יקרה, הוא לא יביע צער.
אתם חייבים לראות את הקטע הזה. שנים הם צועקים שחיילי צה"ל נהרגים בגלל "פסק דין הפרימטר של בג"ץ". כאשר אין בכלל שום פסק דין כזה. ההפך, בג"ץ דחו את העתירות בעניין והשאירו את שיקול הדעת למפקדים.
הקטע הזה מספר הכל
הביביסטים במוזיקה שמחה בפול ווליום מחוץ להקרנה של טקס הזיכרון המשותף, בין היתר לקורבנות של נתניהו מממן החמאס. הנה הפרצוף של הביביסטים, מוזיקת ריקודים בערב יום הזיכרון. הכת הזאת לא של ישראל. הם מדינת אויב.
צילמה עופרי איתן