נשים את זה על השולחן: ישראל כבר לא ״בדרך״ להיות מדינה פאשיסטית. היא שם. רק שאנחנו ממשיכים להתנהג כאילו זו תקופה חולפת, כמו איזה פרק בעונה בינונית של המציאות, ושהשפיות תעשה קאמבק מתישהו. אבל לא. היא הוציאה דרכון זר ועזבה את הארץ בלי להשאיר כתובת.
ביום רגיל אחד במדינת ישראל מתנחלים שורפים מפעל בטול כרם, תוקפים חיילי צה״ל, ואף אחד בממשלה לא מוציא הגה. אלמוג כהן פורץ לכיתה באוניברסיטת בן גוריון, צורח על מרצה שהוא לא ילמד פה יותר. איימן עודה מותקף בפרדס חנה, כי כנראה גם לדבר עם אזרחים זה כבר פרובוקציה. ובכנסת, בן גביר מחלק בקלאוות כדי לחגוג את חוק עונש המוות למחבלים. בקלאוות. כאילו זה יום הולדת למדינה שהפסיקה להבחין בין מוסר לנקמה.
הכול מתרחש בזמן שמכונת הרעל רודפת את הפצ״רית לשעבר עד הקבר הפוליטי או גרוע מזה. בזמן שאותו יועץ של ראש הממשלה, החשוד שעבד בשביל קטאר, ממשיך לנשום אוויר חופשי, עטוף בחסינות תקשורתית ומוסרית. במדינה נורמלית זה היה מחדל. פה זה יום שלישי רגיל.
הקו האדום כבר לא קיים. דעה שונה נחשבת בגידה. מורה לאזרחות שמעז לומר לשר לביטחון לאומי שהוא גזען, נגרר אזוק, מופשט, מושפל. זה כבר לא סרט בדיוני. זו רוטינה.
והציבור? מתנהג כמו נחשול של אנשים שמביטים מהחלון בזמן שהבית שלהם נשרף, רק כי הם לא רוצים להפריע. יש מי שאומרים ״זה לא פאשיזם, זו רק תקופה קשה״ כאילו פאשיזם זה איזה שלב זמני בהתפתחות של עם. כמו אקנה. זה לא אקנה. אלה גרורות שנאה.
מה שמפחיד באמת זה שזה כבר לא מפחיד. זה נהיה רגיל. המראות, האלימות, השתיקה. אנחנו מתרגלים. הרי כל יום יש סרטון חדש, איזה שר מתלהב עם מיקרופון, איזה פעיל ימין שמרביץ למי שלא חושב כמוהו. והתגובות? אם זה ערבי אז ״שיזהר״. אם זה שמאלני, אז ״שילמד לקח״.
עוד רגע יסבירו לנו שחוק נגד ביקורת זה ״למען אחדות העם״. שסתימת פיות זה ״שמירה על צה״ל״. והתקשורת, ברובה, תעשה מזה כתבה על איך הציבור מגיב בסטורי. או שאולי תערוך איזה ניסוי באולפן.
האוויר נעשה דליל. קשה לנשום פה. וכשכל נשימה נהיית הצהרה פוליטית, זו כבר לא דמוקרטיה. זה חדר חקירות.
אז כן, זה קורה עכשיו. לא בספר היסטוריה, לא במוזיאון של הדמוקרטיה לשעבר. כאן. בארץ של בקלאוות, אזיקים, ושר עם מגפון. אנחנו ממשיכים לקרוא לזה דמוקרטיה, אבל זה כבר שם ישן למדינה חדשה.
ואוו. אתם חייבים לראות את שיקלי מחורר פה ע"י פירס מורגן.
שיקלי באנגלית גרועה, בשפת גוף מזעזעת, בזלזול כלפי המראיין - פשוט כורה לעצמו בור שממנו כבר אי אפשר לצאת.
מסכן, התרגל להיות מרואיין ע"י קסטל ומוגן ע"י משטרת בן גביר
הבאתי רק את הדקות האחרונות שהן חובת צפייה
כך כותב הסוציולוג וההיסטוריון פרופ' עוז אלמוג:
סליחה שאני משבית שמחה, אבל להערכתי הסכנה עכשיו רק גוברת – ולא פוחתת.
למרות האופוריה מהניצחון המודיעיני והאווירי מול איראן, עיון מעמיק במציאות מגלה סכנות מדאיגות שמעמידות את מדינת ישראל מול אתגר קיומי חסר תקדים:
א. לארצות הברית נשבר מאיתנו והסבלנות אוזלת. זה כולל לא רק את השמאל הפרוגרסיבי אלא גם שיעור גדל והולך מהרפובליקנים. אם תתרחש מתקפה נוספת, הסבירות שהאמריקאים יגבו אותנו בזמן אמת כפי שעשו הפעם הולכת ופוחתת.
ב. מספר המוסלמים הפגועים, המושפלים והכועסים ברחבי העולם - מרצועת עזה ועד טורקיה, מאלג'יריה ועד אינדונזיה - מזנק. רבים מהם מחפשים נקמה. זה הופך אותנו ליעד מועדף במאבק גלובלי שהולך ומתלכד.
ג. האנטישמיות שוברת שיאים - לא בשוליים, אלא בקרב עיתונאים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים במדינות מערביות. ישראל נתפסת היום לא כמדינה קטנה במצור אלא כמעצמה כובשת המבצעת רצח עם. את המחיר נשלם גם בבידוד בינלאומי וגם בהפקרת חיילים ואזרחים בשעת אמת.
ד. איראן הובסה צבאית ומורלית אבל תפיק לקחים לפעם הבאה. טבעת האש כמעט הצליחה לה. אילו היא וכל הפרוקסים היו מצטרפים למתקפה ב־7 באוקטובר בזמן - התוצאה הייתה קטסטרופה.
ה. העורף לא בנוי למתקפת טילים רבת היקף וארוכת טווח בשל המיגון המוגבל ובשל החדירות הלא מבוטלת של טילים ארוכי טווח עם עוצמת הרס אדירה. אם לאיראן היה חיל אוויר היינו במצב הרבה יותר קשה. אין סיבה שהיא לא תשיג אותו בעתיד הלא רחוק מרוסיה או סין. כך או אחרת, קשה ואולי בלתי אפשר יהיה לעצור את מפעל הטילים שלה בעתיד.
ו. יותר ויותר ישראלים מבינים שמלחמה מודרנית תכלול מצור ממושך (אין יוצא ואין בא), שיבוש של תשתיות חיוניות ויכולת מוגבלת למנוע אבדות קשות. רבים חזרו במבצע האחרון ארצה כדי לחבור למשפחה הגרעינית בשעה קשה ומשום שהתקציב נגמר. אבל בעתיד, מי שיריח סכנה ויוכל להרשות לעצמו - יעדיף להציל את ילדיו ולהימלט מבעוד מועד.
ז. הצבא נשחק. מערך המילואים מדולדל, הצעירים מאבדים אמון והחרדים מתבצרים בסרבנותם הנתעבת. ספק אם יהיה לנו צבא שימלא את השורות במלחמה הבאה.
ח. ישראל הפכה תלויה לחלוטין בחיל האוויר - להגנה ולהתקפה. אבל חיל האוויר תלוי בחימושים אמריקאיים ובמסלולי ההמראה. במלחמה הזו הוכח שמספיק טיל אחד החומק ממערך ההגנה האווירית, כדי לגרום לנזק אדיר. הטיל הזה יכול ליפול בכל מקום, כולל בשדות התעופה, לשתק את חלקם ולהפוך אותנו לחסרי אונים.
ט. הימין הדתי הקיצוני קיבל רוח גבית. זה יוביל להגברת החיכוך עם הפלסטינים ולסיכון מערכות היחסים עם מדינות האזור, לרבות ירדן, מצרים וסעודיה.
י. אחרי שהפלסטינים הוכיחו שוב מאיזה חומר תרבותי הם עשויים, חלום השלום נראה כעת רחוק מתמיד. גם אם תצוץ בעתיד היותר רחוק הזדמנות להסכם מדיני – קשה להאמין שהוא יבשיל להסכמה לאומית.
יא. החברה הישראלית שחוקה, שבורה וזקוקה לשיקום ארוך. השסע החברתי עמוק מתמיד. הקרדיט שנתניהו מקבל מקיר לקיר על פעולת ההגנה מפני איראן עלול להחזיר אותו לשלטון. אם כך יקרה - מיליונים בארץ יאבדו תקווה. הם לא יילחמו בנחישות, ואולי בכלל, לא ישלחו את ילדיהם לקרבי, יעבירו חשבונות לחו"ל, יזלגו בשקט החוצה ולא יישארו פה ברגע האמת. זה לא קריאה לייאוש ולא איום, אלא אבחנה סוציולוגית.
באופן לא מפתיע, מחנה נתניהו כבר מחמם מנועים לקראת אפשרות של בחירות בזק. נתניהו שוב נתפס, בעיני מעריציו, כגיבור-על: האיש היחיד שיכול "להציל את ישראל". חטאי העבר, המחדלים, ההפקרות – הכל נשטף לרגע בגל האדרנלין הלאומי.
הפכנו למדינה שתלויה לחלוטין במגלומן אחד - לטוב ולרע. נרקיסיזם הוא מתכון להצלחה וכישלון משום שהמנהיג הנרקיסיסט מוכן יותר להסתכן ולהמר כאשר הוא חש שהוא מאבד גובה. הנרקיסיזם של נתניהו הצליח לו ולנו עם הקורונה ועם איראן, אבל בהרבה פעמים אחרות הוא הוביל אותנו לעברי פי פחת.
כדי לעבור את התקופה הקשה שישראל עומדת בפניה, נדרשת מנהיגות מסוג אחר. מנהיגות מאחדת. לא זו של בנימין נתניהו, שאמנם עכב את איום הגרעין מאיראן - אך מקרב אותנו בצעדי ענק לנקודת אל-חזור חברתית.
אם הוא ייבחר מחדש, זו לא תהיה עוד אכזבה. זה יהיה ההימור המסוכן ביותר על עתידה של מדינת ישראל.
רק לאחר שנתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית, החברה הישראלית תוכל לנסות לאחות את הקרעים, להחזיר את השפיות ולתכנן עתיד משותף.
איזה תותח ערן ניסן אני מתה
הבנאדם עד ראיה, שהעניק טיפול רפואי לנערה ערביה שנפצעה בפיגוע ביפו, ואחרי שהוא מסיים להתראיין על כך ל@yaircherki ו@Ofer_Hadad, הוא מבקש להגיד רק עוד דבר אחד. ואז ערן נתן נאום מהמם על בןגביר, כשרק בסופו חשף את החולצה שהוא לובש 🤩
תדרוס, היא אמרה לי, תדרוס
אמרתי לה לא, התחילה לכעוס
תדרוס כל עוד אתה יכול
אני השרה, מי עליי יכול
ראשה התקרב לראשי
חבל על הפנים היפות'שך אחי
תיסע כל עוד אתה אצלי
תיסע כבר יא זבאלה אשכנזי
עד היום די מוזר, לא קרה עם אף שר
זה גילי המוקדם או מוחה המחורר?