יש רגעים שבהם הייאוש הופך לכלי נשק יעיל מדי. השלטון הנוכחי, זה שפירק את רקמות החיבור העדינות ביותר שלנו, ניזון מהייאוש הזה. הוא משגשג כשהציבור הליברלי, הציוני והיצרני מרגיש שאין אופק, שהקרב אבוד, ושהרוח הישראלית, זו שבנתה כאן פלא היסטורי, הולכת וגוועת.
דווקא עכשיו, בתוך ואקום המנהיגות והכאב, אנחנו נדרשים לתפקיד חדש: אוחזי התקווה.
לא מדובר בנאיביות או בעצימת עיניים מול המציאות. אוחזי התקווה הם אותם אנשים שכבר ראו דבר או שניים, שחוו שברים ומשברים. הם מבינים שתקווה איננה משאלת לב פסיבית, אלא עמדה אקטיבית, סירוב מוחלט לשתף פעולה עם תודעת התבוסה.
כשמערכת שלמה מסתחררת במהירות שיצאה משליטה, הנטייה הטבעית היא לעוף החוצה עם הכוח הצנטריפוגלי, אל הקצוות, אל הניתוק והאדישות. אבל כאן נדרשת הפעולה ההפוכה. בדיוק כמו על האובניים: כשהחומר רועד ומאיים לקרוס, לא מושכים את הידיים אחורה. שמים אותן עמוק בתוך הבוץ, מפעילים לחץ יציב, שקט ומדויק, ונותנים לחומר להתמרכז מחדש.
אוחזי התקווה הם הקרקע היציבה שמאפשרת לשפיות לחזור. הם אלו שעומדים בפרץ ואומרים, הטירוף הזה זמני, ואנחנו לא מוותרים על הבית.
בשנים האחרונות, המושג "תודעת ניצחון" הופקע לטובת סיסמאות ריקות של כוחנות והרס. אבל תודעת ניצחון של חברה חפצת חיים נראית אחרת. היא הידיעה הברורה שאפשר לשים סוף לשלטון הנוכחי. היא היכולת להתרומם מעל הכאוס, לראות את התמונה הרחבה מלמעלה, ולהבין שגם הסערות הקשות והכהות ביותר סופן לחלוף והאדמה תישאר. הניצחון לא יגיע מהנחתת מהלומה אחת ניצחת, אלא מבנייה סיזיפית, מהתעקשות על אמת, ומהיכולת להחזיק את החזון הציוני-ליברלי גם כשהוא סופג אש.
יותר מדי זמן הפקרנו את הזירה. הציונות הליברלית וההומניסטית, זו שמקדשת את חירות האדם, את כבודו ואת השוויון, יחד עם חיבור שורשי עמוק לאדמה הזו – נדחקה למגננה. אנחנו חייבים לצאת ממנה ולהציב אלטרנטיבה ברורה. להזכיר לדור הצעיר, שמרגיש היום נבגד ונטוש, שהברית הישראלית עדיין קיימת. שהרוח שדחפה אותנו להקים כאן תעשיות טכנולוגיות פורצות דרך ולבנות חברה סולידרית לא התאיידה, היא פשוט מחכה שיעירו אותה.
להיות מאוחזי התקווה פירושו החלטה יומיומית לא להיכנע לציניות ולא לתת לחושך לנהל אותנו. אנחנו, שכבר צברנו את התבונה, את הצלקות ואת הניסיון, חייבים להיות עמוד השדרה של המהלך הזה. להיות אלו שמתייצבים מול פני האומה ואומרים בקול צלול: אפשר אחרת. אפשר לסיים את התקופה הזו, אפשר לרפא, ואפשר לנצח.
@bar_peleg וחשוב להגיד שזה לא שהם ניסו ונכשלו. כנראה להיפך. הכאוס, חוסר הוודאות ואובדן הבטחון האישי משרתים את האינטרסים הפוליטיים של הממונים על הסדר. הם מבחינתם כנראה הצליחו
מירי כפרה, מבינה שאת עוד תקועה על זה, אז באתי לעזור.
ב-13/2/23 צעדת השפחות הראשונה בירושלים.
ב-12/2/23 העליתי את הפוסט הזה בקהילה שלי.
תראי כמה ספונטני.
בלי מימון.
בלי ביידן.
רק כמה אזרחיות מודאגות.
ויש לי סוד - לנשים יש יכולת ארגון וואו. תנסו אותנו בהזדמנות.
@regev_miri
@ran_shimoni כל הכבוד לאחים לנשק ולכל המתנדבים והמתנדבות האלופים. חשוב לזכור שזה שטח עירוני והתחזוקה שלו היתה אמורה להיות באחריות העירייה. מקווה שעיריית תל אביב תקצה מעכשיו משאבים לתפעול ולתחזוקה שוטפת של המתחם. זה לא אמור להיות על אזרחים מתנדבים
בוקר💔
589 ימים של עינוי פיזי ונפשי ומתן עדיין בחיים!!
עשרות מטרים מתחת לאדמה במנהרות בלי אויר ובלי אור שמש מוחזקים חטופים חיים.
זוהי ההזדמנות האחרונה שלנו לעצור את המלחמה הפוליטית הזאת.
מלחמה שתהרוג את החטופים החיים ותקבור את היקירים שלנו לנצח!!
העם זועק להשבת כולם ולסיום המלחמה,
נתניהו וממשלת הדמים שלו מתנגדים.
צאו לזעוק איתנו,
צאו לרחובות
שתפו ובואו
עד שהם חוזרים-
*כולנו חטופים*
שער בגין, הקריה תל-אביב
*20:00*
שלום ראש הממשלה,
שמעתי שסיפרת ששני אנשים שיקרים לך מוחזקים כבני ערובה.
קודם כל - משתתף בצערך. לשמחתך (אני מקווה) בשונה מבת דודה שלי ומ-40 בני ערובה אחרים, אותם לא ירצחו שם.
למרות זאת, כמה עצות שקיבלתי מאנשים שאתה סומך עליהם (מודה שאני פחות) כשהייתי במצבך:
1. אל תדבר על זה כל כך הרבה - כל הסרטונים שאתה מעלה? זה רק מעלה את המחיר.
2. אל תהפוך את הנושא לפוליטי - אם תמשיך לבקר את העוסקים במלאכה, יאשימו אותך בעיסוק בפוליטיקה וזה רק יזיק לבני הערובה.
3. אל תגלה שקיבלת אות חיים - זה עלול לחשוף שאתה יודע דברים שאתה לא רוצה שידעו שאתה יודע.
4. אל תתנגד ללחץ שיופעל עליהם. גם אם נראה לך שזה מסכן אותם או אותך. כשאתה מביע התנגדות זה מפלג את העם.
5. תתפלל. זה הכי חשוב. אל תאבד את האמונה. אם חלילה יקרה להם או לך משהו רע - אתה לא רוצה להסתובב כל החיים בתחושה שהכל בגלל שלא היית חזק ולא האמנת מספיק, נכון?
בתפילה לשחרור בני הערובה, אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה 🙏
גיל, בן דודה של כרמל 🫶
דני אלגרט, ממובילי מחאת משפחות החטופים, עשה כל שביכולתו ואף יותר כדי להחזיר את אחיו איציק ולעורר את הציבור למחות בדרישה לשחרור החטופים. צעד ברחובות, הוביל הפגנות, שבת רעב והטיח ביקורת ישירה במקבלי ההחלטות. גיבור ישראל כשוטר וגיבור מאבק משפחות החטופים. אתמול כתב שנכשל, אבל האמת היא שכולנו נכשלנו כשלא הצלחנו להחזיר את איציק בחיים
ברגע הזה אני חושב על יפעת קלדרון, כמה מגיע לה לפגוש את עופר שהיא כל כך אוהבת. היא עמדה שם, לפעמים כמעט לבד, ערב ערב, בגשם ובשרב. ספגה אלימות משוטרים ועוברי אורח. שמרה על הגחלת של מחאת בגין, חסמה כבישים, נאזקה, הדליקה מדורות ועשתה הכל כדי שעופר בן דודה יחזור. עכשיו הוא בדרך הביתה