מחדל טיסת פליי דובאי הוא עדות חיה וחותכת לריקבון המוחלט של ממשלת החורבן.
נתניהו והשרים שלו הפקירו את חיי אזרחי ישראל לטובת עסקנות פוליטית זולה, חובבנות פושעת ומינויים של מקורבים חסרי כישורים.
כך בדיוק נראית קריסה מערכתית. שרת תחבורה שמפקירה לחלוטין את השמיים שלנו, וראש ממשלה שמפקיר את הביטחון הלאומי. טייס מחבל של אל-קאעדה, שמעלה פוסטים גלויים ברשתות, טס לישראל באין מפריע כי מערכות ההגנה והמודיעין שלנו סורסו לחלוטין. זהו ניוון עמוק, ואלו האנשים שמובילים אותנו לתהום. ההישרדות הפוליטית שלהם עולה לנו בחיי אדם.
זו אינה רק רשלנות מנהלתית, זוהי הפקרה קיומית של המדינה מבפנים.
אסור לנו לשתוק מול ההפקרות הזאת!
ממשלת המחדל חייבת ללכת מיד.
חובה עלינו להקים פה אלטרנטיבה שפויה, אחראית וביטחונית. אם לא נתעורר היום, אנחנו נאבד את המדינה מחר. אצלנו במשמרת דברים כאלו לא יקרו, אנחנו נדאג לביטחון אזרחי ישראל.
אנשים שמתכוונים להצביע למפלגות קואליציית טבח השבעה באוקטובר :
אתם לא מתביישים ?! אין לכם מצפון ? ערכים ?
כלימה מכסה את הפנים שלכם, איך לא רועדת לכם היד ? מהיכן אתם שואבים את עזות המצח המטורפת לחזור ולהצביע לקואליציית האסון והחורבן ?
2347 הרוגים ונרצחים בתוך 3 שנים -
לא הספיק לכם ? אתם רוצים עוד מה״טוב״ הזה ?
מה נסגר איתכם ? זאת בושה וחרפה להצביע לאנשים האלה שבמשמרת שלהם התרחש הטבח הגדול ביותר מאז השואה.
תפעילו את המח ! איפה המצפן והמצפון שלכם ?
אתם של ישראל ?!?!
תהיו איתי רגע
במסגרת העבודה שלי נאלצתי לראות לאחרונה חומרים מ-7.10. צפיתי במאות עדויות, דיווחי חדשות ועוד.
זה השפיע עליי. שאלתי את עצמי: "איך לעזאזל לא העפנו את הממשלה הזאת?"
תוסיפו לזה את המחדלים הבלתי פוסקים, האלימות, התקשורת, הייתי מבואסת >
היום הכהניזם צלצל אליי הביתה.
אחרי ארבע שנים שבהן לא קיבלתי ממנו אפילו שיחה אחת, בן גביר התקשר היום גם אליי וגם לאשתי. הודעה מוקלטת שבה הוא חוגג את פסילתו של סאמי אבו שחאדה ומאיים בקולו: ״כמו שהעפנו את אבו שחאדה, בקרוב גם אחמד טיבי ויוסף ג׳בארין״.
זה לא מסר בחירות רגיל. מבחינתי זה מסר מאיים: פסלנו אחד - ואנחנו כבר מסמנים את הבאים בתור.
וכשההודעה הזאת מגיעה לטלפון שלי ולטלפון של אשתי, היא הופכת גם לאישית. בן גביר רוצה שנבין מי בעל הבית, שנפחד, שנשתוק ושנתרגל לכך שאפשר למחוק את הנציגות הפוליטית שלנו אחד אחרי השני.
אז יש לי חדשות בשבילו: אנחנו לא הולכים לשום מקום.
הפסילה של סאמי לא תכניע אותי. הכהניזם לא ישתיק אותי. ולא אתבייש בזהות שלי, בקול שלי או במאבק הפוליטי שלי כדי למצוא חן בעיני מי שרוצה אותנו שקטים וחלשים.
והתשובה האישית שלי ושל משפחתי תינתן ב־27.10, בקלפי.
כי מול פוליטיקה שמבקשת לבנות כוח מפחד ומהדרה, התקווה שלנו היא מעשה פוליטי.
אנחנו כאן. עם ראש מורם. נאבקים על המקום שלנו ועל עתיד של שוויון, חירות ושלום.
ואת התקווה הזאת אף אחד לא יפסול.
קרדיט: אשקלונים מאוכזבים.
זה מטורף, התרסקות המטוס על תל אביב נמנעה בזכות צירוף מקרים נדיר ביותר -
ילדה קטנה שצריכה פיפי דווקא ברגע מסויים, ואמא שלה שמבחינה בחושיה החדים ובקור רוח מתריעה, וארבעה גברים ישראלים אמיצים, וטייס הודי נועז, ומזל משמיים שבמטוס היו במקרה שני טייסים נוספים, וכך ניתן היה להנחית אותו אחרי ההשתלטות על טייס המשנה העומאני.
סיפור לסרט, ללא ספק.
אבל הכרחי לבחון מה היה קורה אילו פרט אחד היה אחר, והמטוס היה מתרסק חלילה על תל אביב, הורג מאות אנשים בנוסף לנוסעים ואנשי הצוות, והופך להיות הפיגוע הגדול בתולדות המדינה.
או שמטוס חיל האוויר היה מיירט ומפיל אותו כדי שלא יתרסק על תל אביב - ומטוסי יירוט הוזנקו אל עבר המטוס מיד כשהתקבל אות הקריאה המודיע על חטיפה.
זה היה על חוט השערה.
היה כאן מחדל ענק.
לא ״פירצה״.
מחדל ענק.
מחדל ענק, כי ההסכם המאפשר לפליי דובאי לטוס לארץ מחייב כי הטייסים יהיו אך ורק בעלי אזרחות של מדינה עמה יש לישראל יחסים דיפלומטיים.
לפי ההסכם, לא יתכן כי טייס מעומאן יטיס מטוס לישראל.
אבל ההסכם הזה לא נאכף,
למרות שהאינטרס לאכפו הוא רק של ישראל.
וכך טייס מעומאן קיבל לידיו מטוס שטס לתל אביב.
האחריות בענין הזה היא ברורה וחדה - והיא על שרת התחבורה, שרשות שדות התעופה באחריותה.
אבל זו שרה לעניני טקסים וחנופה לשליט ורעייתו,
שמבלה באינסוף נסיעות לחו״ל,
ועניני תחבורה לא בראש סדר העדיפויות שלה.
לתפקידים בכירים היא ממנה מקורבים כושלים שלא עומדים בדרישות הסף של התפקיד ומרמים בהצגת קורות חיים שקריים (ראו למשל, רק לאחרונה, את מנכ״ל נתיבי איילון).
אז ככה נראית טיסה לתל אביב מדובאי -
עם טייס שהיתה מעליו נורה אדומה ברורה,
ואסור היה לו להטיס את המטוס הזה.
ואיפה השב״כ של זיני?
לא בארוע.
עכשיו מתפרסם שהשב״כ התריע כבר לפני חודשים על העדר אבטחה בטיסות הזרות מדובאי לארץ.
ומה נעשה מעבר להתרעה?
בכל יום נמשכו מאז הטיסות.
פעם, בכל מטוס לישראל וממנה היה איש בטחון ישראלי במושב קבוע.
מפרסמים שוב ושוב - לא מהיום - שיש לאיראנים ולאחרים שאיפות רציניות להרים פיגוע משמעותי בחו״ל.
זו טיסה מיעד כל כך רגיש.
דובאי איננה אתונה.
אז איפה השב״כ ?
לא ראוי להציב איש בטחון ישראלי בטיסה מהאמירויות?
התוצאה היא סיכון מטורף לחיי אזרחים.
בטח שנחוץ לחקור ארוע בקנה מידה כזה.
בטח שצריך.
אבל עם השלטון הזה, גם בעוד שלוש שנים לא תוקם וועדת חקירה.
במקום זה יצטלמו עם הגיבורים,
ינסו לנכס את גבורתם,
יחלקו להם אותות גבורה,
ועוד מחדל יטאטאו מתחת לשטיח.
אין לשלטון שום חלק בגבורת האמיצים שסיכלו את האסון.
השלטון הזה ממשיך לסכן חיי אזרחים ברשלנות פושעת.
כן, אותה רשלנות פושעת שהביאה את הטבח.
אותו זלזול.
התנשאות וזחיחות.
אותה הפקרות.
אותה הפקרה של אזרחים לגורלם, במדינה שאינה מנוהלת.
ב 27.10 מחליפים אותם.
מספיק להמר על חיי ישראלים.
מספיק לגמרי.
על זה הבחירות.
התמונה:
שרת התחבורה בכובע מצחייה -
מסתירה עצמה בנתב״ג, בעוד אחת מנסיעותיה.
הלל הצילו אותי.
בגיל 18 ברחתי לרחוב
המשפחה ישבה שבעה ונותרתי לבד.
הלל היו שם ונתנו לי בית, מקלט.
שבו היו לי את הכמה חודשים להתאפס, לנשום אוויר ולקפוץ לעולם החילוני בצורה הרבה יותר רכה.
הלל חייבים להיות מתוקצבים, זה העתיד של המדינה ושל כל ילדי החברה החרדית.
מה האינטרס שלנו, המזרחים. האם ללמוד, להשקיע, להאמין בעצמנו, להתקדם ולהצליח או האם די בכך שנצביע לנתניהו, וההנאות שלו ממנעמי השלטון יהוו הנאה עקיפה שלנו מהקיום?
במלים אחרות, יש את מה שמציע אבישי בן חיים למזרחים ויש את מה שאני מציע.
שתפו ושלחו לכל מזרחי שעדיין כלוא ושבוי בידיים של נוכל חולה סופני
אהלן,
העימות שקיימתי היום עם אבישי בן חיים, הוא בעיני אחד מהאירועים החשובים. כל זאת עוד בטרם דיון באשר לתוכן הדברים שעלו.
עצם קיומו מרחב פוליטי, שבו בני מחלוקת ניצבים ומחככים את עמדותיהם, מתוך כבוד הדדי, סבלנות ופרק זמן שמאפשר העמקה בדברים - הוא דבר נדיר. לא זכור לי כזה כבר עשרות שנים. הרפרנס היחידי שעולה לי הוא של ישעיהו ליבוביץ' מול ישראל אלדד, להבדיל.
אל מול התיאוריה של אבישי בן חיים הצבתי את תפיסת עולמי, וישפוט העם, ההיסטוריה והשכינה בין העמדות.
תודה לכל מי שטרח והגיע (האולם היה מפוצץ באנשים משובחים) ולכל מי שארגן. מודה גם לאבישי שנכון היה לקחת חלק בדיון מן הסוג הזה, בוודאי בסביבה פחות אוהדת מבחינתו. האנרגיות היו מדהימות.
אישית אשמח לעוד עימותים מן הסוג הזה. מול עמית סגל יכול להיות נדיר, למשל. אם יש רעיונות לעוד בני מחלוקת מתאימים, ננסה לארגן.
רדיקל הפיקו את האירוע וכבר העלו לינק בתשלום לצפייה
https://t.co/jnRHoRaJDl
שיהיה חג שמח לעם ישראל
ולכל מי שאינו עם ישראל 😘😘
@Funny_Bunny_il לדעתי הדבר הטוב היחיד שניתן לומר על אבח זה שהוא הסכים לבוא וזה לא מעט. מצד שני, לא התרשמתי שיש הפסד שלא ניתן להאשים בו את ההגמוניה אז הוא מכוסה מכל הבחינות.
@bar_peleg https://t.co/0BZEm2Smgc
תרגום אצל Iris Ginsburg: "שירות לציבור לקראת יום כיפור: תרגמתי לעברית את התחקיר העצום של רות מרגלית שפורסם אתמול ב־New Yorker על קטארגייט."
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu’s aides were allegedly paid to transform Qatar’s public reputation in Israel by arranging press junkets, inventing sources, and planting stories that brazenly inverted popular views. From Qatar’s perspective, the campaign was a success: the Qataris became crucial players in peace talks over Gaza. Within Israel, though, it has become the center of a nearly unprecedented scandal—a legal case, now known as Qatargate, that involves a sweeping police investigation and potential indictments of several members of Netanyahu’s innermost circle. Of all the corruption accusations that have plagued Netanyahu over the years, “the charge that his aides doubled as influence agents for Qatar may be the most politically damaging,” Ruth Margalit writes. https://t.co/IiUq02xlsy
יש איזה משהו מתנשא בלחשוב שמישהו צריך לבקש ממך סליחה. להסתובב בעולם עכשיו, בעשרת ימי תשובה, עם פרצוף של פנקס פתוח, כאילו מישהו אי שם חייב לך משהו.
זה ריטואל קבוע שמגיע עם הסתיו. אני מוצא את עצמי חושב ממי אני צריך לבקש סליחה השנה, ואז המחשבה בורחת מיד למי צריך לבקש סליחה ממני. שאנשים פשוט יעמדו מולי ויסבירו למה הם התנהגו כמו חארות. זה כמובן מגוחך.
ובכל זאת, השנה המחשבה שלי נעצרה חזק על קבוצה אחת. אנשים ממחנה פוליטי מאוד ספציפי, שכל אחד פה יכול לנחש לבד את הצבעים שלו. אלה אנשים שלאורך השנה האחרונה, ולמען האמת גם בשנים שלפני כן, פשוט לקחו את הוידויים האישיים שלי על המאניה דיפרסיה והפכו אותם לנוהל עבודה מבצעי.
זה עובד כמו שעון. מספיק שאני מעלה פוסט אחד נגד נתניהו, נגד הממשלה המחורבנת שלו, ומיד קופצים האנשים שטורחים להזכיר לי שאני פסיכי. הם שולחים אותי לאשפוז בכפייה, או לחלופין שואלים בפומבי אם בלעתי את הכדורים שלי הבוקר.
תראו, אני בן אדם חזק. לפחות ככה אני נוטה לחשוב על עצמי במקרים כאלה. אני סופג את הטקסטים האלה וממשיך הלאה. אני אסתדר יופי.
הבעיה האמיתית שלי היא עם האנשים האחרים שיושבים בשקט מול המסך וקולטים פתאום שמחלת נפש היא כלי נשק ציבורי לגיטימי כדי לתקוף אדם.
האנשים האלה קוראים ומתכווצים בתוך עצמם. אני מדבר פה גם על אלפי חיילים שחזרו עם פוסט טראומה מהמלחמה המזויינת הזאת. חבר׳ה שמסתובבים בינינו עם כאב שקוף שאף אחד לא רואה. הם מסתכלים על הטינופת הזאת ומבינים בדיוק איזו קבלת פנים מחכה להם בחוץ ברגע שיעזו לדבר.
אז הם מצניעים כל שריטה. דוחפים את הפצעים פנימה, שומרים על שתיקה מוחלטת ומתביישים פחד ממה שהסביבה תעשה להם. אין להם אוויר. חלקם פשוט לא יכלו לשאת את המחנק הזה יותר,
ובשנה האחרונה נטלו את חייהם. סגרו את החשבון בעצמם כדי לא לספוג את המבטים ששורפים את העור.
על ההשתקה הזאת אין סליחה.
לא ממני לפחות.
לא השנה, לא בשנה הבאה.
אולי מאלוהים.
אריה עמידרור, מקומך בכלא. להיות מודח מצה״ל זה לא מספיק.
המסר שלי הערב הוא לכל מי שהיה עם יד על ההגה בשבעה באוקטובר, לובשי חליפות ומדים כאחד, האחריות תרדוף אתכם עד יומכם האחרון.
טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל טוחנות