Ofri Bibas, sister of hostage Yarden Bibas, speaks out: “I don’t know how they are going to return, I’m not planning anything. We are beginning a 42 days of an unimaginable nightmare.
The scariest part is that I’ll have to share with my daughter bad news.”
Today I feel a lightness that I have not felt in over a year. Naama will come home. We can then start the hard work of shedding the layers upon layers of trauma. 🎗️Please hold on Naama- just a little longer.
כשהם יהיו בדרך הביתה,
ראוי שתהיה כאן שתיקה. שתיקה והרכנת ראש.
שהארץ תידום, ותביט פנימה.
שקט באולפנים
שקט בתוכניות הטפשת
שקט בכותרות העיתונים
שקט ברשתות
שקט מויכוחים.
בלי ספקולציות, בלי שמועות וניתוחים
בלי מציצנות, בלי קולות מיותרים.
השמחה היא לא באמת שמחה,
בליל רגשות שמעולם לא חווינו,
מול סיטואציה שמעולם לא קרתה קודם,
נדרש פשוט שקט.
שנחזיק יחד את השקט.
ובזמן שנביט פנימה, נרגיש כאילו כל אחד מהחוזרים הוא הילד שלנו, היא הבת שלנו,
אחותי,
אחי.
נבקש סליחה ונרכין ראש.
יש אחראי אחד, אבל כולנו איפשרנו לזה לקרות.
לכל שרשרת הארועים.
מול גודל הרגע,
עכשיו זמן שקט.
תודה לשושי צ׳חנובר על המילים המדויקות האלה
הדבר שהכי תפס אותי בממצאי מחקר שבחן את שובם של 23 חטופים תאילנדים וחטוף פיליפיני הוא שלמרות שהחטופים היו כשירים להשתחרר מבי״ח אחרי יומיים, הם שהו בממוצע 5 ימים. הסיבה היא היעדר בית ומשפחה בישראל. אל תשכחו, 10 אזרחים זרים עדיין חטופים בשבי חמאס. 7 מהם בחיים. אף אחד לא יודע מתי ישתחררו וגם כשזה יקרה הם לא יגיעו ישר הביתה אלא לבית חולים במגימה.
המחקר נערך על ידי הצוות המסור של בית החולים שמיר אסף הרופא שגם ציינו סיבה נוספת להישארותם, תחושת הבטחון שבית החולים, במדינה שעדיין זרה להם, השרה עליהן. לחטופים הזרים שחזרו, הוצע כדי למנוע בדידות, לישון בלילות בחדר עם חטוף אחר. הצוות הרפואי ציין כי לחטופים הזרים היו מבקרים מקרב בני משפחה מודאגים של חטופים אחרים שנשארו בשבי, "שהיו להוטים לברר על מצב יקיריהם". החוקרים ציינו כי לאחר כמה ימים עלה צורך אצל השבים לקיים פולחן דתי. על כן נבנה בבית החולים חדר תפילה ובו פסל בודהה ומרחב תפילה.
לא שמעתם על זה בשום מקום אז אני אספר לכם.
אמל"ק - תודה ל @TelAvivYafo ❤️
בשקט, ברעות ובלי קשקושים, הגיעה השבוע עיריית תל אביב לשלושה קיבוצים מפונים בגליל העליון כדי לסייע בשיקום.
מתחילת המלחמה התייצבו עיריית תל אביב וחון חולדאי, תמכו וסייעו לגליל, שיתפו פעולה ופתחו את הלב.
@theganenet@eran_ha יותר אנשי צוות והכשרה אחרת לגמרי, אבל לא בהכרח פחות ילדים. ממליצה לך מאוד ללכת לתצפית ב"דרך הילד". מבטיחה חוויה מאוד מעניינת ואולי אפילו משנת חיים.
אוהדי טוטנהאם ערכו גם הערב מחווה לחטופה והאוהדת אמילי דמארי, והפעם גם אוהדי היריבה העירונית ארסנל נתנו גב. תמונות שאנחנו אוהבים לראות.
כל כך מחכים לך אמילי 🤍
אילנה גריצבסקי, בת זוגו של החטוף מתן צנגאוקר ופדוית שבי בעצמה: "אני שומעת את דברים של סמוטריץ' - איך אני אמורה לנשום? אני לא יודעת אם אני אראה את בן הזוג שלי אי פעם, אני מתדרדרת"
@Yoav__Zehavi#העולם_היום
בעקבות הפרסומים המשמחים בלשון המעטה על הצלחת העסקה, הודעה קטנה:
את הסמינר שלי (גילוי נאות עוד מחכה לציון) כתבתי על פרטיות החטופים והחטופות, ואיך הפכו לפליטי ריאליטי בעל כורחם. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל בבקשה תדאגו לשמור על פרטיות השבים והשבות, ותפיצו את זה הלאה >
אברה מנגיסטו
כשהוא יגיע סוף סוף הביתה נסתכל לו בעיניים ונשפיל מבט
אברה יהיה אות הקין
שנסחוב איתנו כל השנים
אותם עיניים שהתעלמנו מהם במשך עשר שנים
העיניים שיזכירו לנו את השתיקה שלנו, את הרחובות הריקים, את המוזות ששתקו.
@AlexRif3@daardos אם את עושה את זה כדי להתחתן - ממליצה מאוד לא להתחתן. זה נותן לרבנות ולממסד כוח נגדך במקרה של הפסקת הריון וגירושין. מי צריך את זה... מתחרטת מאוד שהתחתנתי.
אסור לנו לפספס את ההזדמנות להחזיר את החברות של רוני שלי, ואת כולם - האחים והאחיות שלנו.
אנחנו חייבים לעשות ה-כ-ל שהעסקה לא תעצור באמצע, אסור לנו בשום פנים ואופן להשאיר מישהו מאחור.
מחיר ההפקרה יהיה כתם על החברה שלנו לדורי דורות
מירב סבירסקי:
שלשום בשעה הזו, שנה אחורה, איתי עוד היה בחיים.
היה גשם מטורף שלא הפסיק. היו מטוסים בלתי פוסקים שהמריאו מעלי , ועם כל אחד מהם פחד האימים על איתי.
עוד לא ידעתי. לא היה לי מושג שזה מה שהולך להתרחש. לא היה לי שום סנריו שהוא לא חוזר בחיים.
ובכל זאת, כמה שעות מאוחר יותר השובה של איתי ירה בו. רצח אותו (כל כך בלתי נסבל לשים את השורש ר.צ.ח ליד השם של איתי).
יומיים אחרי שהמבנה בו שהו קרס עליהם כתוצאה מהפצצת חיל האוויר.
איתי ניצל ועזר לחלץ את מי שהיו איתו.
איתי עשה הכל נכון כדי לשרוד. כדי לחיות
אבל גם ב13.1 לאיתי לא היתה מדינה שתדאג לו. שתציל את חייו.
כן, החמאס אויב מר ואכזר, אבל מהחמאס אין לי ציפיות. מהמדינה שלנו - כן. לא רק ציפיות. דרישות. כחלק מהחוזה הבסיסי בין אזרחים ומדינה.
ככל שהזמן עובר זה פחות ופחות נתפס. הקפאון של התחושות בזמן שהגופה שלו היתה בעזה, הפכו לחוסר רצון להשלים ולקבל את המציאות הזו.
אבל זו המציאות.
בסיפור של איתי אין סוף טוב. יש סוף נורא. ואין מחילה ואין סליחה.
אבל בסיפור של כולנו - יש אפשרות לתיקון.
וממש ברגעים אלו זה נראה קרוב מתמיד (ולא שיודעת שום דבר יותר מאחרים פה).
ביום הכואב הזה, בחרתי ללכת לכנסת להביט להם בעיניים ולדרוש שלפחות פעם אחת יעשו את הדבר הנכון.
תחתמו על המתווה
תתחילו ליישם אותו
ותמשיכו עד שאחרון החטופים יהיה כאן.
שזה אומר סיום המלחמה.
אין דרך אחרת.
בסוף מלחמות מסתיימות בהסכמים. ובמקרה הזה- זה יהיה הסכם מציל חיים והסכם להחזרת המחוייבות של המדינה כלפי אזרחיה.
הלוואי והיו לי מילים מדויקות יותר לרגע. אבל אין. כי הרגע הזה כל כך לא מדויק.
כי כל זה פשוט לא היה צריך לקרות.
מצ״ב הדברים שאמרתי אתמול בכנסת
ספרו לי עוד על זה שלא היה טירפוד מהצד שלנו.
הנה המקריב הראשי, האיש עם אובססיית העקדה הכי פסיכית שהיתה פה, מודה (מה זה מודה? משוויץ) שהוא פעל - והצליח - להקריב חטופים.
לא יודע איפה פה העוצמה, בטח שיהדות אין פה.