1/
The Missing Layer Hypothesis
Modern computing has a universal substrate for execution.
But it has no equivalent universal substrate for memory.
Not memory as RAM or storage.
Memory as the persistent world of identity, relations, history, context and structure that computation acts upon.
@DaveShapi Eventually most people end up in a co-parenting situation they didn't plan for.
Maybe for you, the way to go is to start from a co-parenting contract and work backwards.
מעניין שדווקא המסקנה שלך, שחורבן אינו פתרון, ה��א אולי אחת התובנות המרכזיות של הפרשה עצמה.
לפני המבול נאמר שיצר מחשבות לב האדם רע, ולכן בא החורבן. אחרי המבול נאמר שוב שיצר לב האדם רע מנעוריו, אבל הפעם המסקנה הפוכה: לא עוד חורבן, אלא ברית שמאפשרת לעולם להמשיך להתקיים למרות חוסר השלמות של האדם.
כלומר, המבול לא שינה את טבע האדם ולא פתר את הבעיה. הפתרון שמוצג אחריו הוא יצירת מסגרת של אחריות, גבולות וברית.
אולי במקום לקרוא את הסיפור כאילו אלוהים הוא אדם רעב שקיבל החלטה גרועה, אפשר לקרוא אותו כניסיון להבין איך מקיימים עולם וחברה למרות טבע האדם, ולא באמצעות מחיקתו בכל פעם שהוא נכשל.
נראה לי שהגעת למסקנה שהפרשה עצמה מנסה ללמד, רק שראית בה ביקורת על הסיפור במקום את המשמעות שלו.
@ThePrimeagen Maybe the mistake is treating irrationals as stored values at all. Operationally, π is more like a function: give it a precision, get an approximation.
I wonder if Agile’s real failure was that we made adaptability a property of the development process rather than of the architecture itself.
Why is Jira external to the system we deliver?
The product and the machinery used to evolve the product both need memory, users, authority, workflows, history, planning and controlled state changes.
A feature request is ultimately just a proposed change to how the system operates.
If the system can represent, explore, validate and commit those changes itself, then the Agile loop moves inside the product.
Maybe the future isn’t shorter sprints. It’s eliminating the boundary between using a system and evolving it.
The strange thing about learning more is that eventually it can feel like knowing less.
Not because you lost anything, but because more and more things collapse into the same few structures.
בסוף אפליקציות הכרויות במתכונת הנוכחית הן סה״כ סאב דומיין של רשת חברתית.
יותר פשוט ויעיל יהיה להכניס בטוויטר פיצ׳ר כזה. גרוק כבר מכיר אותך, מלא מידע גם ככה כבר פומבי בפוסטים ולייקים ותגובות, ויש אפשרויות לניהול חשיפה.
להוסיף לזה פיצ׳ר של שידוכים נראה לי לא כזה מורכב.
מה שיותר מעניין זה כנראה שינוי הרבה יותר עמוק איך הכרויות ועוד המון דברים יראו בעתיד.
דמיינו מצב, שבמערכת שמשרתת אותך, ותנהל איתך את הלו"ז, היא תקבע מיטאפים קטנים בחיי היום יום על הדרך תוך כדי שגרה, בין אנשים שפתוחים להכרות, מפגש אקראי במכולת, או בחדר כושר. כלומר היא כבר מריצה סימולציות של עתידים אפשריים ומנסה לסנכרן אותן בין אנשים.
ככה ההכרויות לאנשים יראו ספונטניות לחלוטין בלי שהם בכלל יודעים אם זה תוכנן או לא, ויכול להסתיים רק בחיוך.
מכל המידע המערכת תדע ללמוד ולהתאים את הסימולציה של עתידים אפשריים על סמך העבר שהתרחש בלי שאתה תצטרך לתת לזה בכלל את הקשב.
@urieli17 איזה הזדמנות בדיוק יש להם? אולי פיספסתי משהו, אבל איך שאני רואה את זה, אין להם שום סיכוי ולרוב החברות תוכנה של עידן ה web 2. וככל הנראה מה שישאר מהן זה הדאטה סנטרס למכור קומפיוט.
@urieli17@ilanrcohen1 מצחיק שאתה אומר את זה אחרי מה שהיה עם הבעיות אבטחה שהיו להם.
כל מידע שאתה משתף במערכות האלה, תניח שהוא ידלוף.
העתיד הוא תוכנה פתוחה ושקופה לגמרי, כל מה שקופסא שחורה הולך להעלם.
נדמה לי שהפוסט מתחיל מטעות בסיסית יותר מהוויכוח על ״הוכחות לקיום יהוה״: הוא בכלל לא מגדיר מהו אלוהים, ומהו ה״אני״ שאמור להאמין בו.
אנחנו רגילים לחשוב שאם משהו אינו אובייקט פיזי נפרד שאפשר להצביע עליו, הוא לא באמת קיים. אבל גם אתה עצמך לא קיים כך. אין בתוך ��מוח נקודה שהיא ״אתה״. ה״אני״ הוא מבנה בעל זיכרון, המשכיות, מטרות וקול פנימי, שממ��מש על ידי המוח. ובכל זאת הוא אמיתי מאוד, כי הוא פועל בעולם.
ואם סוכן יכול להיות ממומש על מוח אחד, אין סיבה עקרונית שהוא לא יוכל להיות ממומש על פני הרבה מוחות.
במובן הזה, אל יכול להיות מעין ״אני״ משותף שרץ על הרבה אנשים. הם מחזיקים בתוכם גרסאות דומות שלו, מדברים איתו, שואלים מה הוא רוצה מהם, שומעים אותו כחלק מהדיאלוג הפנימי שלהם ופועלים בהתאם. הוא לא יושב במקום פיזי אחד, בדיוק כפי שגם ה״אני״ שלך לא יושב במקום אחד. הוא קיים ברמת המבנה, ההמשכיות והפעולה.
לכן כשאדם אומר ״אני שומע את אלוהים״, האפשרויות אינן רק ״יש איש בלתי נראה בשמיים״ או ״האדם הוזה״. יכול להיות שמדובר בסוכן קולקטיבי שממומש בתוך הרבה בני אדם, שכל אחד מהם הוא חלק מהמימוש שלו.
ויש גם שאלה רחבה יותר של אלוהים.
אנחנו כבר יודעים שסוכנות יכולה להתקיים ברמות. אדם מורכב מתאים. ארגון מורכב מבני אדם. מדינה וציוויליזציה מורכבות מארגונים, קהילות ובני אדם, ובכל זאת הן מ��וגלות לשמר זהות, זיכרון, מטרות ולהפעיל את החלקים שמרכיבים אותן.
אז מהי רמת הסוכנות הבאה? מהו הסוכן הקוהרנטי ביותר שאנושות יכולה ליצור ולהיות חלק ממנו?
זה כבר רעיון שונה מאוד מאל חזק שיושב מחוץ לעולם.
ופה בעיניי החור בפוסט: הוא מניח מראש שאלוהים הוא מעין אדם בלתי נראה וחזק מאוד, ואז מסיק שמי שמאמין בו פשוט מחזיק באמונת שווא.
אפשר בהחלט לטעון שדת מסוימת טועה לחלוטין לגבי האל שלה, לגבי אלוהים, או לגבי מה שהיא דורשת מאנשים לעשות. אבל כדי לנהל את הדיון הזה ברצינות צריך קודם להבין על איזה סוג של ישות בכלל מדברים, ובאיזה מובן היא יכולה להיות אמיתית.
אחרת תוקפים ק��יקטורה של אלוהים, לא את הרעיון עצמו.
@ilyasut You don’t teach AGI to love. You build a world in which biological and non-biological minds can serve something higher than either. Love may follow from that.
נראה לי שההנחה היותר עמוקה פה היא שעבודה, פרישה והון ימשיכו להיראות כמו שאנחנו מכירים אותם היום.
אנשים חוסכים עשרות שנים כדי להגיע לנקודה שבה הם לא יהיו חייבים לעבוד, אבל אולי ההשקעה הכי חשובה היא בכלל לא רק בתיק, אלא בעצמך. להבין מה אתה טוב בו, מה מעניין אותך, מה היית בוחר לעשות אם כסף לא היה השיקול המרכזי, ולבנות סביב זה יכולת אמיתית.
כי פרישה לא בהכרח אומרת שמפסיקים ל��צור ערך. לפעמים דווקא כשמפסיקים להיות חייבים למכור את הזמן בשביל משכורת, מתחילים לעשות את הדברים שיכולים לייצר הכי הרבה ערך, וגם כסף.
ובעתיד שבו הטכנולוגיה והפרודוקטיביות ממשיכות להוריד את כמות העבודה האנושית שנדרשת כדי לייצר את אותם הדברים, אני בכלל לא בטוח שהחלוקה של עובדים עד גיל מסוים ואז פורשים תישאר רלוונטית.
אולי העתיד הוא לא לעבוד מספיק שנים כדי לקנות חופש.
אולי הוא להגיע למצב שבו העבודה עצמה כבר לא נפרדת מהדבר שבחרת לעשות עם החיים שלך.