תמכתי במלחמה לכל אורכה בגלל שהאמנתי במטרה שלה: להפיל את שלטון חמאס. זו הייתה המטרה המוגדרת של המלחמה, ומטרה מספר אחת של כל הסכם לסיום המלחמה, כפי שהגדיר זאת נתניהו. כשדרמר התראיין והסביר למה הפלת שלטון חמאס היא המינימום שאפשר לקרוא לו ניצחון.
ולא הייתי מוכן לוותר על זה, גם עבור החטופים. זו עמדה עקבית אצלי, ומצער שאפשר להיות עקבי בדברים כאלה. כשהייתי בתיכון, הייתי אחד הבודדים שסירבו לצאת לצעדה למען עסקת חטופים לשחרור גלדעד ��ליט, כי חששתי שהעסקה הזאת תביא להרבה יותר הרוגים וחטופים (לא יכולתי לדמיין עד כמה).
בו זמנית, רציתי בכל מאודי שהם יה��ו בבית. שרתי "אחינו כל בית ישראל" בכל הכוח וזינקתי בשמחה בכל חטוף משוחרר. בימים של מבצעי החילוץ אי אפשר היה למחוק לי את החיוך מהפנים, וכשחטופים נהרגו בידי חמאס או מאש צה"ל - הייתי בעצב ותסכול.
למעשה, לא חשבתי שיכול להיות הסכם לשחרור של כולם. למה? כי חמאס לא יחתמו על עסקה כזאת שלא מבטיחה את הישרדותם, ונתניהו לא יעז להבטיח את הישרדות חמאס. ככה האמנתי, באמת. למה? כי חשבתי שאם הוא יעשה דבר כזה, האלקטורט הימני שלו יהרוג אותו. הנחתי שרוב מי שמתנגדים לעסקה הם אידאולוגים, וגם אם נתניהו עצמו יחתום על משהו כזה - הם יתנגדו ויענישו אותו פוליטית. אחרת, למה שינהג אחרת?
לכן, כשהתק��לה ההחלטה לשחרר את כולם, הייתי בו זמנית בשמחה אדירה ובאכזבה עמוקה. נתניהו התעקש אז שההסכם לא אומר ויתור על הפלת שלטון חמאס, למרות שבשלב הזה כבר אי אפשר היה להאמין לזה. אבל היו מי שהתעקשו וזה לא ��ותר.
אז איך אני אדע מה נכון? אמרתי: יש לממשלה הזאת עד הבחירות. אם היא תצליח גם לשחרר את החטופים וגם להפיל את שלטון חמאס, אז וואלה ניצחנו בענק. ואם לא? אז זרקו אותנו ושמים אותנו בדיוק בסכנה שרעדתי מפחד מפניה כל המלחמה: שלהוכיח לכל רוצח, אנס ובוזז במזרח התיכון שאפשר לעשות לנו את ה-7/10 ולהישאר בשלטון. איך אמר אבינתן אור? אם לא בעוד יום אז בעוד יומיים, שנה או 10 שנים. המחיר האדיר של עסקת שליט כבר הוכיח באיזה סדר גודל זה יכול להתפוצץ.
ועכשיו אני נמצא במצב מתסכל מאוד: הממשלה יכולה כמובן לתרץ באלף תירוצים ולצעוק אלף פעמים "תראו, ציפור" (זוכרים את אשליות הטרנספר?), אבל זה לא י��נה את העובדה הבסיסית הזאת. הם קידמו מדיניות ששמה במקום הראשון את הפלת שלטון חמאס, ואז חזרו בהם בצורה שמסכנת את כולנו. מן הסתם, בשל הלחץ הציבורי.
אם ככה, אני חיי�� ליצור את המחיר ההפוך. כדי שיידעו שיש מחיר לא רק ללא להקשיב למי שצועק "בכל מחיר" אלא גם למי שזועק נגד המחיר בדם ובחטיפות.
זה, בעיני, התמריץ הפוליטי הנכון. אחרת, למה שיפילו את שלטון חמאס?
@WashingtonExp אם חליפה ריקה וממסדית כמו האריס לא הצליחה לגייס את האומץ להוסיף אותו לטיקט שלה ב2024.... מה יגידו DSA הקיר?
הוא ומשפחתו כבר ניצלו בנס פעם אחת מאלימות משמאל, תדמיין מה יקרה כשחסן פייקר יוציא עליו פתווה.
@WashingtonExp אולי אני טועה לגביך, אז תעיר אותי כשג'וש שפירו (הפוליטיקאי המוכשר ביותר בזירה הדמוקרטית כיום), או מישהו עם הפרופיל שלו, יהיה מועמד עם סיכוי בפריימריז הדמוקרטי לבית הלבן.
טוב, סיימתי עכשיו לצפות בעובדה, ואין מה להגיד - אבינתן אור זה טירוף מוחלט, סופרמן, משוגע, איש באמת בלתי נתפס. אבל התכונה שהכי בלטה לי, מעבר לגאונות והאומץ והסבלנות - זה היכולת להכיל את כל המורכבויות. את זה שהם חטפו אותו, אבל בעולם מקביל הוא גם היה יכול להיות חמאס, את זה שהוא מודה למי שהפגין עבורו, אבל חושב שזו לא הדרך הנכונה, את זה שהוא פאקינג יוצא מעזה עם ציור שהמחבל מקדיש לו.
ובעיקר, עוברת בי המחשבה שאנשים כאלה אני רוצה בציבוריות הישראלית. שלוש שנים של מלחמה ואי אפשר לדבר כאן. אלה הופכים לאוכלי מוות ואלה הופכים לבוגדים. כל אחד מתבצר וצועק את עמדותיו. ואז מגיע אבינתן כזה ומראה שאפשר אחרת. אפשר לא להסכים, וגם לאהוב. אפשר להבין את הצד השני, ועדיין לשנוא אותו. אפשר להכיל את זה שהחיים מורכבים. מורכבים מאוד.
@WashingtonExp את הבוחר האמריקאי אני יכול להבין גם אם אני חושב שזה פוגע בארה"ב עצמה. Kitchen table issues וכו'.
לעומת זאת, קשה לי להבין ישראלי שמתיימר להסביר את אמריקה לקהל ישראלי אבל לא מבין מה השעה. "הברית עם השמאל האמריקאי" שרופה, כי השמאל בארה"ב הוא אנטי-מערבי ואנטי-אמריקאי בגלוי.
כשההורים של אבינתן אור פגשו אותו אחרי השבי, הם אמרו לו: ״אנחנו מקווים שאתה לא כועס עלינו״.
הבן שלהם חזר מעזה. והם, שהתנגדו רוב הזמן לעסקה, רצו לדעת אם הוא כועס עליהם.
התשובה שלו הייתה: ״אני לא כועס עליכם, אני גאה בכם״.
בריאיון ל״עובדה״, אבינתן הסביר שגם מתוך השבי הוא חשש מעסקה שתוציא אותו לחופשי, אבל תגביר את המוטיבציה של חמאס וחבריו לחטוף את האדם הבא. מבחינתו, השאלה הייתה איך מצילים את מי שנמצא שם עכשיו, וגם את מי שעלול להגיע לשם בעתיד.
אפשר להסכים איתו ואפשר להתווכח. קשה להישאר אדישים כשהאדם שמציג את העמדה הזאת הוא מי ששילם בגופו ובנפש�� על כל יום בשבי.
והוא רצה לצאת משם. במשך חצי שנה חפר נתיב בריחה, אלתר כלים, הכין תיק וכתב מכתבי פרידה להוריו למקרה שלא ישרוד. הוא הצליח לצאת, נתפס, ועבר עינויים ונשאר עוד שנה בשבי.
אותו אדם שניסה לחפור את דרכו לחופש עם חוט ברזל, אמר אחרי שחזר שהוא גאה בהוריו שלא שינו את דעתם מתוך מחשבה על הכלל, על פי אמונתם, גם כשהמחיר נגע לבן שלהם.
אבינתן הבהיר שהם כן נאבקו להחזיר אותו, פשוט במקביל חשבו על חייהם של אחרים.
זו עמדה שקשה אפילו לדמיין כשחיי היקר לך מכל בסכנה יומיומית וסבל בלתי יתואר - וקשה לדמיין עוד יותר כשאתה זה שכלוא במנהרה של חיות אדם. אבינתן לא היה צריך לדמיין.
ובתוך כל זה, הוא הצליח לחשוב גם על אדם שמעולם לא פגש: מי שעלול לשבת שם בעתיד במקומו כי האויב יידע שמהלך כזה ישיג לו כל מה שיבקש.
אין גברים כאלה.
גיבור ישראל 🇮🇱
A few days ago, we believed that without the heroism of the passengers on Flight 1073, the almost 180 people aboard, 27 of them children, would have been killed. Now we know that without the bravery of Capt. Smit Machchhar, Yaniv Hayun, Tzvika Mans and Assaf Rajuan, we would be facing a catastrophe likely worse than October 7.
Under interrogation, Hamam al-Hammami, the Omani co-pilot, confessed that after killing the pilot his plan was to fly a normal landing approach and, in the final seconds, when interception was no longer possible, crash the plane into Ben Gurion Airport. That is why, rather than striking at the outset, he attacked the captain only once the plane was over Jordan.
The flight was due to land around 9:30 a.m., at the height of Sukkot, when traffic through the airport peaks. Tens of thousands of travelers would likely have been in the terminal when it arrived, and the death toll could easily have run into the thousands. Under interrogation, al-Hammami admitted that on previous trips to Israel he had “gathered information,” perhaps on where a crash would claim the most lives.
Had he managed to crash the plane into the Saudi desert, as we originally believed was his intention, the aftermath would have been catastrophic. The day would have gone down as the second-deadliest terror attack in Israel’s history, with nearly five times the death toll of the third. The central artery of the Abraham Accords, the 30-flight-a-day corridor, would have been severed, and the steadily warming relations between the Emirates and Israel would have frozen.
Had his original plan succeeded, it would have been, by a wide margin, the worst attack in Israel’s history, and it would have closed far more than one flight corridor. Even if the physical damage at Ben Gurion could be quickly repaired, no airline would risk flying to Israel. The country would face an aviation isolation worse than anything it experienced even at the peak after October 7.
The tourism industry, barely hanging on by a thread after three years of war, would plunge into the abyss. Above all, the damage to the sense of safety of Israelis, chronic world travelers, would be incalculable.
The most obvious and striking parallel is that Israel almost had its own 9/11, nearly exactly 25 years after the first. Not in the loose, figurative sense in which the phrase is so often used, but literally: a plane turned into a weapon, with a death toll that may have been comparable to that disaster, and far greater relative to Israel’s population. And the effect would have been even more disastrous. The World Trade Center was a symbolic target, while Ben Gurion is the heart of Israel’s connection to the outside world. It would have done more to isolate Israel from the world than any single Hamas attack.
No thanks, medals or rewards are sufficient for the heroes who prevented what would undoubtedly have been the most devastating single attack on the State of Israel.
עבדול אל-סייד הוא הנציג הפוליטי של החלאות שתלשו את כרזות החטופים ברחובות ארה״ב. הוא מגייס תומכים מהקהל של חסן פייקר, קומוניסט אינטרנט ותומך טרור מוצהר עם מיליוני עוקבים.
עכשיו הממסד הדמוקרטי מתייצב מאחוריו. פאקינג ברק אובמה.
@MaTag70 אם הזקן קצר, לא חייב כלום. כמה טיפות שמן אחרי מקלחת ירככו אותו (ואת עור הפנים) והוא יהיה יותר נעים למגע.
הזקן שלי לא קצר, ואני אוהב שהוא מסודר. אז אחרי סירוק אני מורח חמאת זקן שהכנתי (באלם), שזה בגדול שעוות דבורים, חמאת שיאה ושמן חוחובה. שומר על הזקן רך ומסודר.
If you’re a middle-aged creative whose career peaked 10-15 years ago and is hanging by a thread 100% chance you’re going to be decrying the ‘genocide.’
If one massacres 1,000 people and plunge them into a massive war, where young people are called up to fight for years, you get right wing young people
It’s a lesson. Don’t murder 1,000 people in a single day, don’t massacre young people at a music festival and force their brothers and sisters to arms for years of grueling war
If you murder people and all their families have to go off to war then the young generation will become steel and they will vote “right wing” because you have turned them into steel through the fire of war
Being a nice progressive lefty is a privilege of not having to shoulder a rifle to defend one’s home ; put people under rocket fire for years and they will vote accordingly