ולא ביקורת. אולי. אבל תנו לי להסביר את ההבדל במשפט אחד: כשאמא שלי הייתה באה לאסוף אותי מהבייביסיטר שגרה שני בניינים מאיתנו, יכולתי לצעוק לה מהמרפסת, ושרק היא תשמע. זו לא
נוסטלגיה, זה קנה מידה. מרחק של קול אחד. היום המרחקים כאלה שגם אם תצעק אף אחד לא ישמע.
@DinurSharon#שמורוזהות
אני לא גדלתי בתל אביב בבניין בסגנון הבינלאומי, ולא בבאר שבע בשיכון. גדלתי בשכונה שהייתה אז חדשה, בבניין גבוה יחסית, עם מעלית וחנייה, חצר שמקיפה אותו, ועוד כמה בניינים לידו שנראו בדיוק כמוהו. והיה לי כיף לגדול שם. שיחקנו למטה עד שהחשיך, קנינו ארטיק בקיוסק אחרי הצהריים, והדרך לחוג
שנראה שאי אפשר לשבת עליהם, ועציצים מפלסטיק. וחוץ מזה שזה ממש מכוער, קרה גם משהו לקנה המידה. פעם בנו שכונה. היום בונים מגדלים. והמרחקים גדלו יחד איתם: בין הבניין לבניין, בין הכניסה לרחוב, בין שכן לשכן.
עכשיו אתם בטח חושבים, יש לה פשוט סנטימנטים. גדלה שם, ברור שיש שם חן,זה געגוע
שהנהג מפזר לנהגים אחרים בכביש, ואז לרדת מהאוטובוס כדי לרוץ לרכבת כדי להספיק לעלות עלייה, כי אם אפספס אותה אצטרך לחכות עוד חצי שעה לרכבת הפרברית שמגיעה ליעד שלי תוך שעה וחצי במקום שעה ושעה זה בדיוק הזמן המקסימלי שאני יכולה לשהות ברכבת מבלי להפוך לגוש קרח.
#שמורוזהות
אם אפספס אותה אצטרך לחכות עוד חצי שעה לרכבת הפרברית שמגיעה ליעד שלי תוך שעה וחצי במקום שעה- ושעה היא הגבול העליון שלי לשהייה ברכבת לפני שאני הופכת לגוש קרח.
#שמורוזהות
איך אני שונאת לעלות לאוטובוס שאיחר בשבע דקות ולחפש מקום לשבת תוך כדי שאני צריכה לתקף כדי לא לקבל דו״ח של מאה שקל- אבל אם לא אמצא מקום תוך חמש שניות, אעוף על בן אדם זר שמזיע, כי האוטובוס מפוצץ ואוגוסט וחם והמזגן לא עובד. ואז לרדת מהאוטובוס כדי לרוץ לרכבת כדי להספיק לעלות עליה, כי
הציר לא קיים, גם תוכנית גלעד לא מומשה במלואה. וגם הבניין עצמו…אין כמעט זכר לאיך שרוזוב תכנן אותו. שכבות של תוספות וטלאים.
בסופו של דבר, נשאר בניין שחוסם משהו שלא היה, ולא דומה למה שהוא היה אמור להיות. מין זכר לויכוח אדריכלי שמעולם לא הוכרע.
#שימורוזהות@DinurSharon
עברתי ליד בניין אולמן המון פעמים בדרך לשיעור. בקושי הסתכלתי. רק השבוע גיליתי שהוא נבנה ב1968 (ע״י שמואל רוזוב) בדיוק במקום שבו תכנן אלכסנדר קליין ב53׳ ציר ירוק שיחצה את הקמפוס. שלמה גלעד, שתכנן את הקמפוס מחדש ב65׳, מיקם את אולמן בדיוק על הציר הזה- כדי לבטל אותו.
בוקר בפריז. יושבת בבית קפה, בחוץ השמש מתחילה להאיר את הבניינים.
בקצה הרחוב תור ארוך של אנשים עומדים מחוץ למאפייה. כמעט ניגשתי להגיד להם שזה מגוחך לעמוד בתור למאפייה בעיר הזו!
ואז נזכרתי שלפני חודש עמדתי בתור למקלט בשינקין. ופתאום תור לקרואסון בפריז כבר לא נראה לי הזוי בכלל.