24.03.1970
שולח: לוסי
אל: לוסי
לוסי,
היום שוב חלמתי על הבוסתן.
הריח של האדמה אחרי הגשם, העצים, הנחל שאבא היה מטפל בהם... ואני ילדה קטנה שרצה בין השבילים וצוחקת.
אני לא מצליחה לחזור לשם שוב. אולי כי זה המקום היחיד שבו הרגשתי שהמשפחה שלנו עדיין שלמה.
איך אני שונאת את הצומת הזאת. אשמתי שאני צריכה לעבור את הכביש? למה צריך לחלק את מעבר החצייה לארבעה? וכשרמזור אחד מתחלף לירוק, הבא אחריו מתחלף לאדום, שחס וחלילה לא אספיק לעבור. אבל בואו נוסיף עוד נתיבים. באמת סליחה שלא נולדתי מכונית. #שימורוזהות@DinurSharon
כל שעה עגולה ורבע, הסטודנטים דוהרים מאולמות ההרצאה שלהם לעבר בית הקפה , שם מחכים להם קרואסון שוקולד מנחם והפוך גדול על סויה, או אמריקנו קר גדול – בדרך כלל אחד מאלה. אני מדברת כמובן על בניין אולמן שבטכניון, בניין שלא שייך לאף פקולטה, ומרכז בתוכו הרצאות בכל קורס אפשרי (1/5)
מאיזו שהיא סיבה, הים חודר לעומקי נשמתם של אנשים ומוציא מהם את הצדדים החשופים שבהם.
מהבחינה הכי בנאלית זה האקט של הסרת הבגדים. כל כך הרבה לוקח מהאדם להשיל את שכבותיו העליונות, שבעקבות נורמות חברתיות הפכו להיות שכבת העור השנייה שלנו, ולהסתפק בפיסות בד שמכסות רק מה שנחוץ. להשלים-