בג"ץ עבר מהשלב שבו הוא "רק" שולל את כל האמצעים להרחקת המסתננים, לשלב שבו הוא מעניק להם זכויות גוברות ומעמד, בטענה שהם "שוהים כאן כבר שנים".
כל זה כמובן לא פוטר את הוועד המקומי, המכונה גם ממשלה, מהחובה לגייס את כל המשאבים שיש בקופת העיר להרחקת המסתננים, בתוך גבולות הגזרה שהולכות ומצטמצמות.
להפך, היא צריכה לפעול הרבה יותר מהר לפני שהרשות השלטת סוגרת את חלון ההזדמנויות שעוד נותר ואיתו יסתם גם הגולל על עתיד הציונות.
שמתם לב לתופעה מעניינת שלפלסטינים משום מה אף פעם אין ״חברים טובים״ שבאים לומר להם ״אמיתות קשות״ כגון:
המלחמה שאתם מנהלים כבר יותר ממאה שנים במטרה שליהודים לא תהיה ריבונות ומדינה בשום שטח בארץ ישראל היא אסון מתמשך, טמטום מוחלט, הביאה רק דם וחורבן לאזור והיא גם כישלון גמור?
הרצח הזה היה אמור להרעיד את המדינה. מרואן אבו שהין, היה אזרח שומר חוק. ביום שארגוני הפשיעה דרשו פרוטקשן, הוא מיד פנה למשטרה. גם כשירו על ביתו, הוא לא הרכין ראש והפך לעד מרכזי. חודשים עברו ובוקר אחד, בעת שהיה בדרכו לקטיף דובדבנים, הוא וחברו, שכלל לא קשור לסיפור - נרצחו באכזריות.
סוחר עזתי, בנו שמשרת בצה״ל, האחיין של סגנו והמיועד להחליף את אבו מאזן, סוחרים מצרים הם רק חלק מרשת שהבריחה סחורות בשווי מאות מ��ליוני שקלים. כולל הברחה של כדוריות פלדה.
הרווחים הגיעו ביודעין לחמאס
חשיפה:
הריאות שחייבו אותי להתגייס
אני בחור חרדי.
כל החיים שלי היו תורה, תפילה ומשפחה.
בצבא אין לי מניין קבוע, אין לי סדרי לימוד, קשה לשמור על רמת הכשר��ת ועל אורח החיים התורני שאני חי לפיו.
אך כשהסתכלתי סביבי בשנים האחרונות, וראיתי את המחירים העצומים שאנשים שילמו עבור עם ישראל, הקושי כמעט נעלם.
ההחלטה להתגייס החלה להבשיל במוחי כבר בבוקר השביעי באוקטובר.
כשיצאתי לבית הכנסת לא ידעתי מאום על הטבח שמתרחש חמישה קילומטרים אוויריים מהעיר שבה אני מתגורר, שמועות קלושות והזויות שהתגנבו לאוזנינו נתקלו בחוסר אמון מוחלט.
במהלך התפילה, כשרקטה נפלה ברח' מול בית הכנסת ואף כוח חירום לא הגיע לזירה, התחלנו להפנים שמשהו גדול אכן קורה.
כעבור מספר דקות נשמע לפתע צרור יריות עז, ופתחתי בריצה אחוזת אמוק לביתי, לאשתי ולילדותיי.
הריצה והיום הנורא שבא אחריה לא הרפו ממני, תחושת חוסר האונים וההבנה שבשעה שאחיי נרצחים ונטבחים, אני נס להסתתר בב��תי כשאין לי שום דרך לבוא לעזרתם, היכו בי ללא רחם, והמחשבה הראשונית שהמצב לא יכול להמשיך ככה החלה להבליח לתודעתי.
במשך השנה וחצי שבאו לאחר מכן ראיתי שוב ושוב את המחיר שעם ישראל משלם כדי שאני, אשתי ובנותיי נוכל להמשיך לחיות כאן.
ראיתי מאות לוחמים יוצאים מביתם ולא חוזרים אליו עוד.
ראיתי הורים קוברים את ילדיהם.
נשים צעירות הופכות באחת לאלמנות.
ילדים קטנים שיגדלו כשאת אבא הם מכירים בעיקר מתמונות ומסיפורים.
ראיתי בחורים צעירים שכבר קבעו תאריך לחתונה ולא זכו לעמוד תחת החופה.
כאלה שהשאירו אחריהם אישה בהיריון.
וזאת עוד מבלי לדבר על הפצועים בגוף ובנפש, ועוד ועוד.
ככל שחלפו החודשים, השאלה שהחלה להבהב בי באותו בוקר של שמחת תורה הלכה והפכה קשה יותר להשתקה.
ובמאי 2025 קיבלתי החלטה.
סגרתי את המשרד, אותו פתחתי בדם יזע ודמעות, ויצאתי ללשכת הגיוס.
בשל סיבות אישיות, הליך הגיוס התארך הרבה מעבר לצפוי.
במהלכו נפל דבר.
לפני מספר חודשים, המלחמה נכנסה אל תוך המשפחה שלי ממש.
חמי, עמרם חזן שיח' אב ל־9, התמודד כבר למעלה מעשור עם מחלת ריאות קשה.
בשנים האחרונות מצבו הלך והידרדר, עד שהגיע למצב שבו רק השתלת ריאות יכולה להציל את חייו.
וכך, אט אט, ראינו אותו הולך ונובל אל מול עינינו,
ותרומה אין.
כבר התחלנו בהליך המורכב של השתלה בארה"ב.
אלא שה' רצה אחרת.
ב־ג׳ בשבט תשפ״ו, 21 בינואר 2026, נפל רס״ם במיל׳ עשהאל באב״ד ז״ל.
עשהאל אב לחמישה, נפצע קשה מס' חודשים קודם בקרב בדרום רצועת עזה ונפטר מפצעיו.
לאחר מותו, משפחתו בחרה מתוך אצילות נפש לתרום את איבריו ולהציל חיים.
הריאות של עשהאל הושתלו בגופו של חמי והצילו את חייו.
פתאום המחיר של עם ישראל נשם בתוך הבית שלי.
בכל נשימה של חמי יש היום חיים שניתנו לו בזכות לוחם שיצא להגן על ��ם ישראל ולא שב לביתו, בזכות משפחה שאיבדה בעל ואבא, וברגע הנורא ביותר בחייה בחרה להעניק חיים למשפחה שלי.
קשה לי להסביר במילים מה ההבנה הזאת עשתה לי.
עד אז ביקשתי להתגייס מתוך תחושת ערבות ושותפות. הרגשתי שאינני יכול לעמוד מהצד בשעה שאחיי משלמים מחירים כבדים כל כך. אבל פתאום זה הפך למשהו אחר.
משירות מתוך ערבות ושותפות - לשירות מתוך תחושת חובה מוסרית, אישית, ראשונה במעלה.
אלא שאז נחתה עליי הבנה נוספת חייה מוחשית ובועטת.
הסיפור הזה לא מתחיל ונגמר בחמי.
לא צריך שבכל משפחה יהיה מושתל ריאות שקיבל את חייו מלוחם שנפל, כדי להבין את הדבר הפשוט הבא:
כולנו נושמים היום בזכותם.
אצל חמי אלו הריאות של עשהאל שמכניסות אוויר לגופו.
אצלנו הריאות הן שלנו - אבל האוויר שבתוכן, הבית שאליו אנחנו חוזרים, הילדים שאנחנו משכיבים לישון - כל אלה מתקיימים בזכות אנשים שיצאו להילחם עבורנו, וחלקם לא שבו.
עשהאל מסר את נפשו עבור עם ישראל, ולאחר מותו העניק לחמי את היכולת לנשום.
רבים אחרים מסרו את נפש�� כדי שאני ואתם נוכל לנשום.
באוגוסט הקרוב אתחיל את שירותי הסדיר.
וכן, יהיה לי קשה עם מניין, עם כשרות ועם אורח החיים התורני שלי.
אז מה.
אני נושם.
@TomNissani ברגע שלא חתם מיד עם השחרור מהחוזה בהפועל, נראה שזה רק לחץ על עופר לשלם יותר.
סיפר סיפור על קטש ושהוא רוצה מכבי וככה יקבל מעופר עוד כמה מיליונים, בקטנה.
מכבי צריכים להשקיע את הכסף בלונדברג, ואם יישאר משהו שישלמו לבלאט.