בעשרה לשתיים בצהריים, בדיוק כשהצופרים הראשונים קרעו את השמיים של תל אביב, גולדה התיישבה מול המראה וסימנה למאפרת להוסיף לה פודרה. המאפרת רעדה. הקופסה הקטנה החליקה לה מהיד ונשברה. גולדה לא זזה.
שעה וחצי היא ישבה שם מול הפלורסנטים, מסדרת קצוות שיער סוררים עם סיכות ברזל קטנות, מיישרת שוב ושוב את העליונית הכהה. בחוץ, טנקים נשרפו לאט בגדות התעלה וחיילים צעקו בקשר.
בבור החנוק בקריה, משה דיין מזג לעצמו קפה שחור לכוס קלקר פשוטה. הוא קילף חתיכה מהשוליים שלה וערבב את הבוץ פנימה בעזרת מכסה של עט.
גולדה נכנסה. היא התיישבה בראש השולחן וסידרה את הדפים מולה בערימה ישרה. ״זה הכל הפנתרים השחורים״, היא אמרה ולקחה לגימה זעירה מכוס המים. ״הם סירבו פקודה קודם. הם צעקו שלא יהיה צבא. בגללם סאדאת קיבל תיאבון להרוג אותנו״.
״לגמרי״, היועץ שלה נשען על קיר הבטון החשוף. הוא היה בחור צעיר, עם חולצה מכופתרת שהייתה קטנה עליו במידה ומיוזעת בבית השחי. בכיס הפנימי של המעיל שלו נחה מעטפה עבה עם רובלים טריים מהשגרירות הסובייטית. בלילה הקודם הוא העביר לסוכנים שלהם את המפות של בסיסי התחמושת ברמת הגולן. עכשיו הוא תיקתק משהו מהיר במכשיר הקשר הקטן שלו.
דיין לגם מהקפה. הוא גירד מאחורי האוזן. ״העיתונים לוחצים עלינו. כותבים שההנהגה פח. כולם רוצים שנתפטר בגלל המחדל של יום כיפור״.
גולדה קפצה את השפתיים והקישה באצבע אחת על הפורמייקה. ״עכשיו מלחמה. אנחנו באמצע מלחמת קיום. לא מחליפים ראש ממשלה תחת אש. תאר לך מה יקרה לנו ברגע שמנחם בגין יעלה עכשיו לשלטון. מחדל יום הכיפורים יחזור על עצמו. הרי הוא חלש מול הערבים, הוא יכנע מהר״.
״הוא ימין מזויף״, היועץ הוסיף ושרבט צורות בפנקס. "חייבים לפמפם את זה בערוץ הראשון. וצריך להזכיר לציבור מי באמת אשם במחדל הזה שקורה עכשיו״.
״לוי אשכול״, דיין הנהן. ״הוא בכלל כבש את סיני והכניס אותנו עמוק לבוץ״.
״גם בן גוריון״, תיקנה גולדה והחליקה קמט דמיוני בחצאית שלה. ״הוא זה שהחזיר את חצי האי למצרים בחמישים ושש. הוא זה שהקים את המדינה הזאת על כרעי תרנגולת ב-48 והפקיר אותנו. בכלל, הרצל חזה את הכל והביא אותנו לכאן. איזה אסון של בן אדם״.
היועץ תלש דף מהפנקס ושחרר אנחה. ״מה אנחנו עושים עם ההרוגים מהפריפריה? הרדיו והטלוויזיה מתעסקים רק בהם״.
גולדה סובבה את טבעת הנישואין על האצבע שלה פעמיים. ״אלה פריפריה. כולם שם מצביעים בגין. אנחנו צריכים להתרכז בהרוגים מבית השיטה או בדגניה. שמה נמצא הבייס הפוליטי שלנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שיתפסו אותנו דואגים עכשיו לאנשים של הימין״.
בקשר הצבאי שעל השולחן דיווחו במקביל על נפילת עוד מוצב בחרמון. קול של חייל צעיר נשבר דרך הרמקול, מתחנן לתגבורת. דיין הושיט יד שמאלית והנמיך לחלוטין את העוצמה של המכשיר.
״חסר לנו איזה אקשן טלוויזיוני שישנה את השיח הציבורי״, אמר היועץ. ״אנחנו חייבים לפתוח חזית מול איראן. או שניכנס הכי מהר ללבנון״.
דיין הרים גבה למעלה והביט בו. ״אין לנו שום סכסוך עם איראן״.
״נייצר אחד״, היועץ משך בכתפיו. ״מטוסים בדרך לטהרן זה יביא ניצחון מוחלט״.
גולדה לקחה את הדף שהיועץ הניח מולה קודם לכן. ״ניצחון מוחלט״, היא קראה. ״הפנתרים השחורים מחלקים את העם״.
״הכנסתי גם שם פסקה שמי שמבקר את הממשלה תומך בסוריה״, היועץ לחש ומישש את הכיס.
גולדה קמה לאט. היא אספה את תיק העור השחור שלה והלכה אל דלת הברזל. ״תקבעו לי ראיון מלטף בערוץ הממלכתי״, אמרה. היועץ יצא מיד אחריה. דיין בהה בפלורסנט והקשיב לצרחות מהקשר.
אם האמת תדפוק לך הלילה בדלת, אתה לא תפתח לה. אתה תכבה מהר את האור בסלון, תלחש לילדים שיהיו בשקט, תציץ דרך העינית בחושך ותחכה שהיא תתייאש ותלך לשכנים.
כי אמת היא עסק מתיש. היא לא באה עם פילטרים, והיא אף פעם לא מבטיחה שתנצח את כולם בחמש דקות בלי לשלם מחיר.
במקום זה העדפנו לקנות אשליות ארוזות יפה. סיפרו לנו שאנחנו בלתי מנוצחים, שכסף במזוודות לעזה קונה שקט, שמשפט בינלאומי זה סתם רעש רקע, ושאפשר לנהל מדינה על בסיס קומבינות וחיוכים למצלמה. וכשהמציאות התפוצצה לכולנו בפרצוף, במקום להביט במראה, אנשים פשוט הגבירו את הווליום של השקר.
בקלפי, כשעומדים לבד מאחורי הפרגוד, יש פתק עם מילה שכולם מכירים: אמת.
שנים זה הרגיש כמו מיתוג ארכיוני, אבל בתוך הטירוף הזה, הדמוקרטים החזירו למילה הזאת את המשמעות הפשוטה והחדה שלה: להגיד את המציאות כפי שהיא, בפנים, בלי להתחנף. זה לא תמיד מחליק חלק בגרון של מי שהתרגל לסמי הרגעה פוליטיים, אבל זה הדבר היחיד שיכול להציל את המקום הזה מקריסה.
בואו נדבר רגע על פטריוטיות. קל נורא לחלק ציונים באהבת המולדת כשיושבים באולפן ממוזג בערוץ 14, מרוחים במייק-אפ מול מצלמות שמשדרות לבייס, ומקבלים שכר על הסברים למה השלטון מושלם וכל השאר בוגדים. שום פטריוט מקצועי לא ירד דרומה בשבעה באוקטובר. ינון מגל, שמתהדר בעברו הצבאי בכל הזדמנות, התייצב באותו בוקר כמו שעון באולפן כדי לבצר את ההגנה על הפוליטיקאים.
באותן שעות בדיוק, יאיר גולן לא חיכה לפקודה ולא חיפש צוות צילום. הוא עלה על מדים, לקח נשק, נכנס לאוטו הפרטי שלו ודהר ישר לתוך התופת של כביש 232 כדי לשלוף צעירים מבין השיחים תחת אש חיה. ואז המכונה המשומנת מעיזה להפיץ שהוא והדמוקרטים הם ״נגד צה"ל״.
אנשים שמעולם לא החזיקו נשק, משתמטים מקצועיים ופוליטיקאים שמעבירים חוקי פטור בזמן שמילואימניקים קורסים, מעיזים להטיף על נאמנות לאדם שהקדיש ארבעים שנה לביטחון המדינה ושבניו נלחמים בחזית.
כדי לייצר דה-לגיטימציה, שולפים ציטוטים וצורחים אותם. קחו את המשפט שעשו עליו סיבוב: ״מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב״. אבל האמת פשוטה: גולן לא דיבר על החיילים, הוא דיבר על חוסר האחריות של ההנהגה. מפקד אמיתי יודע ששמירה על החוק הבינלאומי היא שכפ״ץ הברזל של הלוחמים. מי שבאמת מסכן את חיילי צה״ל הם אותם שרים שמצייצים על פצצות אטום והרעבה בשביל לייקים, ומגישים להאג ראיות על מגש של כסף.
כשיאיר גולן נשא את נאום התהליכים, כולם התנפלו עליו כי הוא קלקל את החגיגה. היום כל תהליך כזה מתממש בדיוק כואב. וזה לא רק הוא: תסתכלו על נעמה לזימי, אפרת רייטן, גלעד קריב. אנשים שלא באו להצטלם, אלא נאבקים יום-יום בוועדות הכנסת על תקציבים למפונים, על זכויות משרתים ועל בלימת שחיתות.
אפשר להמשיך להאמין למי שמוכר ״ניצחונות מוחלטים״ בזמן שהוא לא מעז להגיע להלוויות ולהביט לאזרחים בעיניים. ואפשר לעשות מעשה בוגר, מפוכח ואמיץ: לבחור באמת. בפעם הבאה שהיא דופקת לכם בדלת, אל תכבו את האור בסלון. תפתחו לה.
צעירים ישנים על קרטונים בבנייני משרדים נטושים וחניונים. הם לא פליטים, והם לא מובטלים. הם בוגרי אוניברסיטאות ואנשים עובדים שנזרקו לרחוב בגלל שיחת טלפון אחת: מארג'ין קול.
איך דרום קוריאה הפכה לבירת ההימורים של העולם, ואיך זה קשור להיעלמות הדמוגרפית שלה?
שרשור כלכלי-סוציולוגי 🧵
הרשת סערה, כדרכה, סביב קטע קצר מתוך הפודקאסט של אבי שושן, שאירח את ראש הממשלה בנימין נתניהו. שושן שאל את נתניהו על יחסיו עם בתו הבכורה נועה, נושא משפחתי רגיש שראש הממשלה ממעט להתייחס אליו בפומבי. הקטע הפך לוויראלי, והרשת התמלאה בדיונים על התשובות המפותלות והמביכות שלו.
האמת צריכה להיאמר: מגיע לשושן קרדיט על עצם השאלה. נתניהו מקבל לא מעט ראיונות נוחים, מנומסים ומרופדים היטב, ולא מובן מאליו שמראיין המזוהה עם ערוץ 14 ישאל אותו דווקא על הנושא הזה. מצד שני, סביר ששושן ציפה לתשובה פשוטה. משהו בסגנון ״אנחנו בקשר טוב, אני איש משפחה לפחות כמו פיטר גריפין, בוא נעבור לשאלה הבאה״. קשה להאמין שהוא תכנן לחלץ מראש הממשלה התפתלות קרינג׳ית כל כך.
למי שפספס: נתניהו הכחיש את השמועות, טען שהוא בקשר טוב עם בתו ועם נכדיו, ואז התבקש להסביר מאין הגיעו אותן שמועות. התשובה שלו הייתה מעט מוזרה, וברשותכם אביא אותה כלשונה: ״אז אומרים. אני לא אחראי. אני לא יכול להיות אחראי לכל השקרים שמטיפים. זה תעשייה. זה תעשייה, זה גולדשטיין. תשמע, זה גולדשטיין. פשוט גולדשטיין. תזכור את זה״.
ואני באמת זכרתי. ברור שזכרתי. אם ראש הממשלה שלי מבקש ממני לזכור, אני מציית. רק דבר אחד לא הבנתי: על איזה גולדשטיין אדוני מדבר? המחשבה הראשונה שלי הייתה שי גולדשטיין. מה הקשר? אחרי הכול, שי גולדשטיין עבר מטמורפוזה שלא הייתה מביישת את השרץ של קפקא. מבעל תוכנית סאטירית שלועגת לשלטון הוא התמקם בשנים האחרונות בחיקו החמים של הביביזם.
לא, אין סיכוי שהוא מדבר על שי, אמרתי לעצמי, ומיד עניתי לעצמי בבהלה: ״רגע, יכול להיות שהוא מתכוון לברוך גולדשטיין?״ האם ראש ממשלת ישראל משווה שמועות על יחסיו עם בתו לטבח בעשרות חפים מפשע? לא. אפילו במונחי סביבת נתניהו זה צעד ציני אחד רחוק מדי.
רק כשצפיתי בפודקאסט המלא נפל האסימון. זה לא שי ולא ברוך. נתניהו מדבר על עמנואל גולדשטיין מ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול. למעשה, בחלק מוקדם יותר של הריאיון הוא מסביר לשושן, שהודה שלא קרא את הספר, בדיוק למי הוא מתכוון. ברשותכם שוב, הנה המילים המפורשות של ראש הממשלה בנושא:
״הספר הזה נכתב על ידי ג׳ורג׳ אורוול. סופר ענק. והוא היה קומוניסט. בכל אופן היה שייך לשמאל. והוא ׳התפכח׳. והוא מתאר בספר הזה עולם שמחולק לשלוש מעצמות-על טוטליטריות שמתחרות זו בזו והוא מתאר מה קורה באחת מהן ששולטת בבריטניה. הם החליטו שהם רוצים לכוון את השנאה של העם לאדם אחד - והאדם הזה קוראים לו גולדשטיין. יהודי. אוקיי? והם מכניסים את העם לאודיטוריומים. אתה נכנס לאודיטוריום. כל אחד צריך לבוא לשם. יושבים שם שעתיים שלוש ורואים צילומים של גולדשטיין על המסך יחד עם הקריאות באנגלית ׳הייט הייט הייט׳. ובסוף כולם יוצאים, מריעים, צועקים בצוותא: ׳לשנוא לשנוא לשנוא׳. יוצאים החוצה וגולדשטיין אויב העם. בעצם זה בדיוק מה שקורה פה. שלוש שעות הם יושבים באודיטוריום בבית ומקבלים בערוץ 12 ובערוץ 11 ובערוץ 13 - ׳הייט הייט הייט׳״, כה אמר נתניהו.
הרפרנס, אם כן, לא נפלט לו במקרה. בנמשל שלו, הוא גולדשטיין, ערוצי הטלוויזיה הם מכונת התעמולה והציבור הישראלי נדרש מדי ערב לשנוא אותו. למען הסר ספק, ברוב הוויכוחים בעולם אני לא אנצח את בנימין נתניהו. בוודאי לא בוויכוח רטורי. למעשה, ביבי יותר טוב מרוב האנשים בעולם בדיבורים. אבל יש תחום אחד שבו אני כנראה מבין קצת יותר ממנו: ספרות קלאסית. זה, משום מה, הנושא שבחרתי ללמוד באוניברסיטה (החלטה כלכלית מבריקה, אגב, החברים שהלכו ללמוד קוד בטוח מקנאים בי).
את כתבי אורוול קראתי, למדתי וניתחתי מכל זווית אפשרית. נתניהו, לעומת זאת, הרכיב לעצמו גרסה שימושית מאוד של ״1984״, וגם המציא ג׳ורג׳ אורוול אחר מהמציאות. נתחיל מהסופר. אורוול לא היה קומוניסט שהתפכח מהשמאל. הוא היה סוציאליסט דמוקרטי ומתנגד חריף לסטליניזם. הוא לא ״התפכח״ אלא נותר ״סמולן״ עד יום מותו. גם בכתבי אורוול לא חסרה ביקורת חריפה על הקפיטליזם ועל האימפריאליזם. ״1984״ אינו כתב הגנה על הימין, אלא אזהרה מפני שלטון טוטליטרי שמרכז בידיו את המדינה, התקשורת, השפה והזיכרון. בכלל, קשה לחשוב על דוגמה חיה יותר לשיחדש מהמושג ״ניצחון מוחלט״, שנתניהו ממשיך לפמפם לציבור.
גם תיאור הטקס של נתניהו עבר הליך התאמה ביביסטי. אזרחי אוקיאניה אינם יושבים שעתיים או שלוש מול גולדשטיין. לטקס קוראים, במפורש, ״שתי דקות השנאה״. כדי להקביל אותו למהדורות החדשות, נתניהו נאלץ למתוח שתי דקות לשלוש שעות. בקטנה.
אבל מעניין יותר לשים לב למה שנתניהו פשוט בוחר להשמיט מהאמ;לק שלו לספר. בגרסה שלו טקס השנאה הוא חד-ממדי, ומטרתו רק לגרום לחברי המפלגה לשנוא את אויב הציבור. אצל אורוול, הטקס הוא אמצעי לחיזוק הנאמנות לשלטון. בסיומו פניו של גולדשטיין מתחלפות לבסוף בפניו של ״האח הגדול״. ברגע הזה השנאה הופכת להערצה. אלה אינם שני אירועים נפרדים, אלא מנגנון אחד: המשטר מייצר את דמותו של גולדשטיין כאויב המוחלט, כדי שההמון יריע בקריאות קצובות ״B-B״.
מומלץ במיוחד לחוות את הרגע המצמרר הזה בגרסת האודיו הדרמטית של אמזון, שיצאה לפני שנתיים, בכיכובם של אנדרו גרפילד, סינתיה אריבו, אנדרו סקוט ועם טום הארדי בדמותו של האח הגדול. כששומעים את זה, זה חזק יותר אפילו מאשר לקרוא את זה.ברגע אחד הקהל כולו פוצח בקריאה עמוקה: ״בי-בי, בי-בי, בי-בי״. כן, ביבי. B-B. אלה פשוט ראשי התיבות של Big Brother, דמות המנהיג והפנים של המפלגה. קריאות קצובות של בי-בי! נשבע. אל תתבע אותי, יא ביבי, זה ככה בספר. זה השם של הנבל האולטימטיבי.
בהמשך, נתניהו חוזר לגולדשטיין ומסביר שהדמות מבוססת על הקמפיין של סטלין נגד טרוצקי, שהפך להיות מבכירי המשטר לאויב העם. זה נכון בעיקרו (בכל זאת בן של היסטוריון) אבל גם כאן הוא מדלג על פרט זעיר: מי שהפך את טרוצקי לאויב העם היה סטלין. לא כמה עיתונאים עצמאיים שלא אהבו אותו, אלא השליט והמדינה שהחזיקו בעיתונים, במשטרה, בצבא ובמנגנוני התעמולה.
וזה בדיוק המקום שבו הרפרנס קורס. עמנואל גולדשטיין אינו מנהיג חזק שסובל מסיקור עוין. הוא כלי שבעזרתו בעלי הכוח מנהלים את תודעת הציבור. בכלל לא ברור אם הוא עדיין חי ואם המחתרת שהוא כביכול מנהיג אמיתית או מלכודת של המפלגה. גולדשטיין אינו ״אויב״ של המערכת. הוא מוצר שלה.
ב״1984״ תמיד יש גולדשטיין. השאלה החשובה אינה מיהו, אלא מי מחזיק במסך ובוחר מה ישדרו בו, מי מגדיר את האויב ולמי אמור הציבור להריע בסוף. ביבי ביקש מאיתנו לזכור את גולדשטיין. בהחלט. אבל אי אפשר לזכור אותו בלי לזכור מה בא מיד אחריו. קריאות קצובות של ״בי-בי, בי-בי, בי-בי״.
(הטור המלא בטיים אאוט - כן, כן - יש עוד)
כותב זאב רז (מי שהוביל את חיל האוויר לתקיפת הכור בעירק):
עכשיו, שהבת של ליאור מתקדמת מאל"מ לתא"ל ועוברת מהכנף בדרום עליה פיקדה לנציגות ח"א בוושינגטון:
זה הזמן להיזכר איך ביקרתי אצלה בנבטים כשעוד פיקדה על טייסת - אישה ראשונה שעשתה זאת - וקיבלה ממני ספר עם הקדשה:
סוף הצדק לנצח!
ולצטט שני מפקדי חיל האוויר שהסבירו לי - מפקד ביס"ט 12 שדופק את הראש בקיר - שזוהי השקעה לא טובה:
הן תיכנסנה להריון וכל ההשקעה תרד לטמיון.
נזכרתי בנימוק הזה כששוחחתי עם הנכדה של אנטק, שחזרה לא מזמן מאירן לטפל בשלושת ילדיה.
"את עדיין טסה?"
"כן, זאביק, עדיין. וגם האבא של הילדים שלי עדיין טס".
הם שניהןם באותה טייסת (squadron).
ונזכרתי גם בחבר שלי, עם חוש ההומור האדיר, שכאשר בכיתי על כתפו עם התשובות שקיבלתי מאביהו ומהרצל קרץ לי:
"רק המחשבה על החבר'ה שעומדים על מגרש המסדרים לקבל כנפיים, ואיתם מישהי שעושה את התנועה הזאת שמחזירה את החזייה למקום - אני לא עומד בזה".
והקטע בסידרה ששודרה בערוץ 11 על החניכות בקורס טיס, כשמדריך אומר לחניכה מבלי להתבלבל:
"זו בכלל טעות שאתן כאן"
תאכלו חצץ, בינתיים הן כבר חובלות וטנקיסטיות, לא רק טייסות ונווטות.
השילו את נעליכם ובקשו סליחה מנכדות ונינות אלה של דבורה הנביאה, שהסכימה לבקשתו של ברק בן אבינועם לבוא אתו לשדה הקרב:
וַתֹּ֜אמֶר הָלֹ֧ךְ אֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗ךְ
אֶ֚פֶס כִּי֩ לֹ֨א תִֽהְיֶ֜ה תִּֽפְאַרְתְּךָ֗ עַל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה הוֹלֵ֔ךְ
כִּ֣י בְֽיַד־אִשָּׁ֔ה יִמְכֹּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶת־סִֽיסְרָ֑א?
וַתָּ֧קׇם דְּבוֹרָ֛ה וַתֵּ֥לֶךְ עִם־בָּרָ֖ק קֶֽדְשָׁה
לפני 5 שנים חזרתי לישראל אחרי כמעט 15 שנים בארה״ב. חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה, מערי החוף ועד חגורת התנ״ך, מדינות כחולות ואדומות. ובכל מקום שהגעתי אליו, בלי יוצא מן הכלל - להיות ישראלי היה פשוט יתרון תחרותי.
חזרתי לביקור רק לפני חצי שנה ולא האמנתי למה שראיתי, ששמעתי. קצב ההדרדרות במעמדה של ישראל בארה״ב הוא מופרע ממש. ובעיניי הוא איום קיומי גדול מהאיום האיראני, גדול מכל איום טרור בגבולות!
כבר הרבה זמן אני מנסה להביא את פרופ׳ יעל שטרנהל הנפלאה לשיחת עומק על הקריסה הבלתי נתפסת הזאת, אני לא בטוח שהיא מוכרת מספיק בארץ. היא הגיעה השבוע, אומרת את הדברים כמו שהם, in your face, והם לא קלים לעיכול.
זה ראיון ארוך, בחרנו שלא לקצר אותו למרות מגבלות האלגוריתם והוא בעיניי מהחשובים שעשינו השנה! אני פשוט מפציר בכם למצוא זמן השבת ולהבין את גודל החורבן שפער נתניהו בסלע קיומינו האמיתי - היחסים האסטרטגים עם ארה״ב 📹
(וגם, כמו תמיד, כתבות מושקעות כמו אלה צריכות ממכם תגובה, ומעליה שיתוף - אין לנו שום דרך אחרת להגיע עם התכנים המורכבים האלה לעוד ועוד קהלים. אז תהיו יפים 🙏)
תראו, אני יודע שכבר קברנו את נתניהו אלף פעם. הרי כל פעם שמישהו פותח את הפה ואומר שהפעם זה סופי, המציאות מתכופפת קצת אחורה, עושה קנאק כואב בגב התחתון, ומסדרת לו עוד קדנציה מתוך איזה חור אפל בתקנון.
אנשים פה כבר פיתחו תסמונת סטוקהולם אלקטורלית. אבל עכשיו זה פשוט נהיה מביך לצפייה.
אני מסתכל על מה שנשאר מהקמפיין הזה. זה נראה בעיקר כמו פרפורי גסיסה של זבוב שנתקע בכוס קפה בוץ בתחנת דלק נטושה במצפה רמון. כל מה שנשאר להם שם זה יונתן אוריך אחד, בודד, מזיע ברמות שאי אפשר להסביר בשום דרך רפואית. הבן אדם יושב בחדר חנוק עם מזגן שמטפטף לו ישירות על העורף, ומייצר סרטוני AI זולים אל תוך הלילה.
והוא אפילו לא טוב בזה. ראיתם את הטירוף הזה? סרטונים מאוסים וגסים שאין בהם טיפת כישרון, שום סאבטקסט מרומז. סתם ערימות פח של פיקסלים מעוותים. איזנקוט עם שש אצבעות יושב עם ערבים, איזנקוט שותה קפה שחור עם טיבי, איזנקוט עושה פילאטיס מכשירים בבגדי גוף עם מנסור עבאס. אוי אוי אוי, הם יקימו ממשלה עם ערבים או יתמכו להם מבחוץ. אחי, תשחרר כבר. עברו ארבע שנים ארוכות, אין לכם קבלה אחת להראות. אין שום הישג אחד קטן להתפאר בו מהקדנציה הזאת. לא עשיתם פשוט כלום, אפס, נאדה, חוץ מלשאוב לנו את החמצן באופן אקטיבי.
ואז, בשיא הטירוף, על אדי הדלק האחרונים של המוח, מגיע חוק יסוד לימוד תורה. כאילו מישהו עשה ישיבת צוות של בוקר ושאל איך אפשר להשניא את עצמנו עד תום על המעט שעוד איכשהו נשארו.
הרי אפילו הליכודניקים הכי כבדים, אלה שאוכלים פתק של מחל לארוחת בוקר במעוזים המסורתיים השרופים, מסתכלים על החוק הזה ורוצים להקיא את הנשמה לפח.
איזה מילואימניק שפוי או איזה חייל סדיר קרבי שטוחן עכשיו באיזה חור בלי קליטה ישים את הפתק הזה בקלפי? זה כבר מזמן לא לירות לעצמך ברגל. זה לקחת טיל לאו, לכוון ישר לפרצוף שלך וללחוץ על ההדק בשירה.
אבל אנשים סביבי עדיין רועדים. אני שומע את כל המומחים מטעם עצמם בבתי הקפה, מערבבים את האספרסו עם חרדה קיומית שחורה. ״תקשיב לי טוב״ הם לוחשים בקול חנוק כאילו איזה סוכן שב״כ מקליט מתחת לשולחן, "הוא קוסם, אתה לא מבין. יש לו שפן. הוא יפתח במלחמה ברגע האחרון. הבחירות האלה פשוט לא יהיו הוגנות. הוא יזייף את הכל״.
איזה שפן ואיזה נעליים של שפן. תראו, כשהפער בין שני המחנות יהיה יותר מעשרים מנדטים, אף אחד במדינה הזאת לא יוכל לדבר על זיוף של מיליון קולות. אנחנו הרי גרים במקום שאי אפשר להזמין בו משלוח של וולט עם פיצה בלי שהשכנה מלמטה תדע אילו תוספות שמת.
ומלחמה? חלאס, זה התרגיל הכי שקוף ופתטי בהיסטוריה. כולנו פה מתריעים עליו כבר חודשים מראש, זה מרוח על הקירות. אם הוא רק יעז להזיז כוח אחד צפונה או דרומה כולם פשוט יגלגלו עיניים מול הטלוויזיה ויעבירו ערוץ לנטפליקס.
כן, אני יודע טוב מאוד שכבר שנים אומרים לי שזה אוטוטו נגמר. אבל הפעם זה באמת נגמר. המכונה פשוט שבקה חיים ואין שום טכנאי באופק.
אני לא בנאדם ששונא. באמת.
לא יודע איך עושים את זה, זה תמיד הרגיש לי כמו מאמץ פיזי מיותר. אבל בשלוש וחצי השנים האחרונות, לא לשנוא נהייתה משרה מלאה. משמרות כפולות של לא לשנוא את נתניהו, את העסקנים החרדים, את נערי הגבעות, את השרים וחברי הכנסת של הקואליציה.
בשמונה בערב, בהצהרות המיוחדות זה הכי קשה. ההוא עומד שם על המסך, מזיע, משקר בטבעיות, ואתה צריך להחזיק את עצמך בכוח כדי לא לסנן קללות לטלוויזיה כמו חתיכת מטורלל.
אתה גולל בפיד, רואה כותרת פעם בשעתיים, קורא אמירות מנותקות מהמציאות שפעם היו שולחות בן אדם להסתכלות, ומרגיש את לחץ הדם שלך עולה. אז אתה יוצא מאתרי החדשות. נושם עמוק. ואחרי רגע נכנס שוב, רק כדי להתעצבן עוד קצת.
ובתוך כל זה, אתה נלחם. נלחם בשנאה, בנתניהו, בממשלה, ובתומכים שלהם עם ההערות המטומטמות על כל פוסט שלך, אלה שמתעלמות לגמרי מהנושא ועוברות ישר לתקוף אותך באופן אישי. אתה נלחם בעצמך לא להגיב להם. אתה מזכיר לעצמך שאתה מעל זה, שאין שום סיבה בעולם להעניש את עצמך על טמטום של אנשים אחרים. ולפעמים, מה לעשות, מתפלק לך.
אבל יש לי תוכנית. אני אומר לעצמי בלב: ביום הבחירות, בעשר ודקה בערב, מיד אחרי המדגם, אני עושה סיבוב הופעות. עובר אחד אחד על כל ביביסט שהגיב לי בארבע השנים האחרונות, ושם לו אימוג'י של אצבע משולשת ופרצוף מתגלגל מצחוק. הרי חייב להגיע קתרזיס לדבר הזה. חייב להיות פורקן.
אנחנו צריכים לראות את נתניהו עומד מורכן ראש בשלוש לפנות בוקר, אחרי שהוא מבין שהוא הוביל את גוש הימין לתבוסה. מגיע לנו לראות אנשים כמו סילמן, שיקלי ומאי גולן נזרקים מהכנסת, ואתה כבר מפנטז לפגוש אותם כשהם עובדים כאחראי משמרת בארומה. לעמוד מולם בקופה, ובכוונה לשנות את סוג החלב משיבולת שועל לסויה ושוב לשקדים, רק כדי לשגע אותם. אני באמת חושב שמגיע לנו. פשוט מגיע.
אומרים שאין שמחה כמו שמחה לאיד, אבל כאן זה הרבה יותר עמוק מזה. הראש כבר לגמרי במסיבת הניצחון ברחובות תל אביב באותו הלילה שבו הם יובסו. לא רק בשביל הנקמה. בשביל השקט. כי מגיע לנו סוף סוף להפסיק לשנוא. ופשוט לחגוג.