צביקה גרינגליק, אביו של סרן שאולי גרינגליק ז"ל, הבוקר ברדיו 103: ״משהו בשיטה, גרם לזה שאנשים לא מתאימים מנהיגים את המדינה. אני חבר בהתארגנות של אנשים בציונות הדתית שמתכוונים להתחבר לאיזנקוט. אני חושב שהוא אדם מתאים".
ענת דוידוב: "נפגשת איתו?"
גרינגליק: "כן"
גלי בהרב מיארה – העם מאחורייך! 🇮🇱
בימים האחרונים אנו עדים למתקפה משולחת רסן נגד היועצת המשפטית לממשלה, בידי מי שאין להם שום הישג להציג לציבור מלבד תקיפת מערכת המשפט.
בשם רוב עצום בציבור הישראלי אנו אומרים יישר כח גלי יקרה, על שאת עומדת זקופה מול מכונת הרעל וממשיכה לעמוד בחזית ההגנה על הדמוקרטיה הישראלית כמעט לבדך.
מחזקים אותך ומצדיעים לך 🫡
זהו מאבק על דמותה של המדינה ואנחנו לא מתכוונים לוותר!
רגע לפני הבחירות, כמו שעון שוויצרי שמכוון על זמן ישראל השנייה, הפציע מחדש אבישי בן חיים בחיינו ונחת ישר באולפן הפטריוטים של ערוץ 14. וזה, איך לומר, ממש לא מקרי.
כי כשהקלפיות באופק והקמפיין צריך תדלוק מהיר, התיאורטיקן המחוייט נשלף מהבוידעם, מצויד ב״בשורה מתוקה״ שמרגישה פתאום כמו סוכרזית במחיר זול שנשארה בשמש. הדבר הראשון בערך שהיה לו להגיד שם, בלי למצמץ, זה שאחרי השבעה באוקטובר הוא מעריך את נתניהו אפילו יותר.
תחשבו על טירוף המערכות הזה. המדינה קורסת אל תוך עצמה, אזרחים מאבדים את עולמם, והוא? הוא גילה פתאום מנהיגות נשגבת.
יש משהו כמעט פיוטי באיך שהאיש הזה מצליח לקפל את המציאות שלנו כמו אוריגמי שיצא משליטה. התיאוריה הסוציולוגית שלו מבוססת על אגדת עם קסומה והזויה: במרכז היער האפל של ההגמוניה עומד לו מולטי-מיליונר מקיסריה, בוגר MIT עם מבטא משופשף, סיגר בכיס, ושמפניה עם קוויאר על השולחן, והוא, דווקא הוא, הקורבן המדוכא של המערכת.
הוא הפה הבלעדי של הפריפריה השותתת. זה בערך כמו שמישהו ייקח את אילון מאסק, ישים לו כובע טמבל מרופט, ויגיד ״הנה, תכירו, זה המייצג האותנטי של פועלי הנמל בחיפה״. וכולם באולפן ימחאו כפיים.
ואיפה אנשים אמיתיים בתוך הדיכוטומיה המצ׳וקמקת הזאת? קחו למשל אדם עם שם כמו שפרלינג. לכאורה, לפי חוקי הפורמט, ישראל הראשונה והמדכאת. רק ששפרלינג הזה גדל בפתח תקווה, בשכונה, בואו נגיד בעדינות, שלא בדיוק הגישה מועמדים לפרס נובל. הוא שירת 15 שנים ביחידות שדה, פעם מזמן אפילו הצביע לביבי, והיום בכלל ישים יאיר גולן בקלפי. אז לאיזו ישראל הוא שייך בדיוק?
לראשונה? לשנייה? אולי לראשונה וחצי עם נטייה למסורתיות? הרי התיאוריה של בן חיים לא מסוגלת להכיל מוביליות חברתית או חיים עצמאיים. היא צריכה פלקטים שטוחים. מריונטות.
וזה מוביל אותנו למבחן המציאות השבוע, שבו הבלוף נחשף במערומיו. קחו את השופט יוסף אלרון. מזרחי, אותנטי, בשר מבשרה של הבשורה. הוא היה אמור להיות נער הפוסטר של המאבק המקודש למינוי מבקר מדינה. אבל כשמגיע הרגע, פתאום המזרחיות של אלרון מתאדה באוויר, ובמקומו נבחר איזה מקורב ממושמע של נתניהו.
ואיפה אבישי? איפה הביקורת הנוקבת על הדרת ישראל השנייה? דממה גמורה באולפן. כי בדת של בן חיים, כל הזהות המזרחית, הפיוטים והמסורת, הכל תפאורה מקרטון, שמתקפלת לפח ברגע שהיא לא משרתת את הבוס. כי הרי לא מדובר כאן בסוציולוגיה מורכבת שקוראת תיגר על הממסד, אלא קמפיין תעמולה מחופש וציני, שמתרסק לרסיסים מיד כשהוא פוגש את האמת הכואבת של החיים עצמם.
אז איך אנחנו, הקהל, אמורים להגיב למופע הזה? התשובה פשוטה. בפעם הבאה שאבישי בן חיים מפציע על המסך ומתחיל לשרטט לנו באוויר את קווי המתאר של ״הבשורה המתוקה״ אני מבקש מכם, נסו להסתכל עליו ועל התיאוריה שלו כמו על ילד בן שלוש שחזר מהגן עם ציור טרי. קשקוש לא ברור של צבעי פנדה, אולי כלב, אולי טרקטור, אולי שד עדתי.
תקשיבו לו, תהנהנו ברצינות גמורה, קחו את הדף ותלו אותו על המקרר עם מגנט. לא כי מדובר ביצירת מופת סוציולוגית שתילמד באוניברסיטאות, ולא כי יש לזה ערך כלשהו במציאות, אלא נטו כדי שהילד ירגיש טוב עם עצמו. שיקבל את ליטוף האגו שהוא כל כך צמא לו, ולא יבכה. שיישב מול המקרר, יתגאה ביצירה המדומיינת שלו, וישאיר אותנו, המבוגרים, לנסות איכשהו לנקות את הבלגן המדמם שהוא והבוס שלו השאירו לנו בתוך הבית.