חברה טובה שהיא רופאת משפחה שוחחה איתי עכשיו.
״היה לי בוקר שקט יחסית במרפאה. שני חולי סוכרת, אחת שבאה להוציא תפרים, ילד עם חום. ואז הוא נכנס. בן 23, עיניים כחולות כאלה של פעם, מהסוג שגורם לך לחשוב על קיבוצים ועל פז”ם ועל מכתבים בכתב יד. אבל גם קצת על מלחמות.
הוא נראה בן 17. הגוף שלו עוד לא סגר חוזה עם החיים. כאילו לא החליט אם הוא ילד או גבר. אמר שיש לו כאבים בברך. בדקו, שללו, ניפו, לא מצאו כלום.
זכרתי אותו. היה במילואים בצנחנים. שלושה סבבים כבר. הבוקר הוא חזר. אמר שבא רק כדי לעבור על הבדיקות. ואז, כמו שמבקשים סליחה בטעות או מציעים אהבה בזהירות, אמר שאולי כדאי גם הפניה לפסיכיאטר. “בקטנה”, הוא הוסיף, “כדי שייתן לי איזה כדור שיעזור לישון”. אבל אני הרגשתי שזו לא רק שינה.
אז שאלתי. לא חפרתי, רק פתחתי דלת. והוא נכנס.
סיפר על סבתא שלו. שהוא היה המטפל היחיד שלה. ההורים שלו “לא ממש בעניינים” ככה הוא ניסח את זה, כאילו זה איזה סיפור צדדי. היא נפטרה כשהוא היה בסבב הקודם. “לא הייתי שם בשבילה״ הוא לחש. ואז השתתק. ואז בכה.
לא בצעקות, לא בדרמטיות. בכי שקט של מישהו שמתרגל כבר חודשים לדבר רק בלחישות. הוא אמר שהוא מרגיש כבוי. לא עייף, כבוי. שכשהוא לא בעבודה, הוא מפחד. מהמחשבות, מהשקט, מהבכי שצץ לו סתם ככה, גם במקלחת, גם באוטובוס. והוא רק רוצה להיות ״כמו פעם״. ״מה זה “פעם״ אני חשבתי אחר כך. הוא בן 23. כמה פעמִים כבר היו לו?
הוא ביקש שאני אעזור לו. אבל שהוא לא מוכן לוותר על הסבב הבא. ״אני צריך להיות שם״ הוא אמר. שאלתי אותו למה. ״כי אני יכול״, הוא ענה.
כשהוא קם לצאת, הוא היסס.
הייתה בו תנועה של חיבוק, כזו שמתחילה בגב הכתף. אבל הוא עצר, הוריד יד, הושיט לי ללחיצה רופפת במקום.
ואני נשארתי שם קצת אחרי שהוא הלך, מול המסך, מול הרשימה של המטופלים הבאים. ילד עם חום. מישהי עם סחרחורת. וחשבתי עליו.
על כל החבר׳ה האלה, בני עשרים וקצת, שכולם מתייחסים אליהם כאילו הם עשויים מפלדה. והם לא.
הם עשויים מעור דק מאוד, ושירים על אהבה, וזיכרונות מבית ספר יסודי, ותחושת אשמה על כל מה שלא הספיקו להספיק.
על דור שלם שנמצא באיזה מסע הישרדות רגשי. שעושה עוד סבב, ועוד לילה בלי שינה, ועוד ניסיון להיות ״בסדר״. וכשהוא סוף סוף מבקש עזרה זה בלחישה.
״אתה יודע מה היה הכי עצוב?״ היא אמרה לי. ״שכששאלתי אותו מה הוא רוצה שיקרה, הוא לא ביקש חיבוק, ולא אהבה, ולא ביטחון. הוא רק ביקש לישון.
בלי לחשוב יותר מדי.״
ואני חשבתי שאם המדינה הזאת באמת רוצה לשרוד, היא תצטרך יותר מרק טנקים ומלאכים בשמיים. היא תצטרך ללמוד לחבק חייל בן 23 שלא מצליח להירדם בלילה.
לא רק להושיט לו יד.
לחבק אותו באמת.
את הנאום הזה, כמוסה מרוכזת של אמונה ברוח האנושית ראיתם בקצרה השבוע בפיד.
אבל האישה האצילה הזאת, רייצ׳ל גולדברג פולין, כדאי לכם ממש לתת לה 3 דקות של השראה חונקת בגרון.
האירוע הוא טקס סיום הלימודים לבוגרי ״ישיבה יוניברסיטי״ בניו יורק. היא הוזמנה לשאת את הנאום המרכזי, זה שאמור לתת לבוגרים קצת ״מידה רוחנית לדרך״.
מול 5,000 בוגרים ובני משפחותיהם, באיצטדיון בקווינס, עמדה אישה שעברה את הנורא ביותר שאפשר לדמיין. והצליחה לתת השראה, עוצרת נשימה. לייצג ישראל אחרת, אנושית, אוהבת אדם.
שרק נהיה ראויים לך, רייצ׳ל. תודה 🙏❤️
המנצחות הגדולות של היום הזה אל מול הרוע של חמאס. האלופות שלנו. גיבורות. אתן הניצחון המוחלט.
ולא שוכחת לרגע את אגם ברגר ואת ארבל יהוד.
ואת שירי והילדים. ואת כל מי שעדיין שם.
#עדהחטוףהאחרון#נחל_עוז_המוצב_שהופקר
צבי, אביו של בן זוסמן שנפל בעזה, במחאת אימהות החטופים בירושלים: "אנחנו כאן אנשים ונשים דתיים אומרים כן להסכם שמציל חיים ומביא חללים לקבורה בישראל"
@VeredPelman@NOFARMOS
צילום: משמרת 101
בעקבות המונולוג (המפרק) על דרישה לוועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר, הגיעו לאולפן של מעיין אדם וחיים אתגר 21 נציגי משפחות שכולות, בהן גם אמה יונה. ״המאבק הזה הוא לא רק שלי. ואני ממש לא לבד״.
ממש לא לבד
“רק רוצה מתנה אחת לבר מצווה - את אבא שלי”: בגיל 13, ארז קלדרון היה אמור לחגוג את בר המצווה שלו עם אביו לצדו, כמשפחה שלמה. אבל את מקומו של עופר, אביו שנמצא עדיין בשבי בעזה, מילא דודו, ניסן קלדרון.
ארז, אנחנו איתך.
עופר, אנחנו מחכים לך.
עופר וכל שאר החטופים והחטופות חייבים לחזור הביתה עכשיו ‼️🎗️
ככה נראית בורות. קותי סבג בתוכנית הרדיו שלו כינה את הילדים הסובלים מאלרגיות מסכנות חיים למזון ״מעיקים״ והציע ״לרכז אותם בבתי ספר נפרדים’. ילדים אלו לא צריכים בידוד – אלא חברה תומכת ומתחשבת, אמירה מזעזעת שלך מר סבג.
ורק אמש השקנו קמפיין חדש בגבעתיים: ‘אפשר למות מזה’.
"מי שיושב היום בכנסת וקורא לעצמו ציונות דתית, הוא לא ציונות דתית, הוא לא מייצג אותנו"
לאחינו ואחיותינו מהמגזר הדתי, נמאס מפוליטיקאים שמקדמים השתמטות בזמן מלחמה.
הרב אלחנן דנינו:
הבן שלי אורי אחד מששת החטופים ששרדו 328 ימים ולילות בגלל שסירבתם לעסקאות.
הוא ו-28 חטופים אחרים יכלו לחזור למשפחתם בחיים.
שרי הממשלה התעוררו, תפסיקו לסמוך על כוח כזה או אחר בעולם.
למי אתם מחכים?
תביאו אותם.
אתם הפקרתם אותם
אתם תביאו אותם חזרה.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו אביחי ברודצץ' מכפר עזה, שכל משפחתו נחטפה (ושוחררה), היה בוחר להיות בשקט. מה היה קורה לו כולם היו יושבים בשקט. לא מפגינים. אין כיכר חטופים או עצרות. כלום.
מה אתם חושבים שהיה קורה?
חנה כהן הייתה אחת מהחטופות באנטבה בשנת 1976. היא והבת הקטנה שלה שוחררו אבל בעלה נרצח באירוע. לאחר שה-7 באוקטובר הציף מחדש את הטראומה שלה, חנה מגיעה לכיכר החטופים לראשונה למפגש מרגש עם שירה, אימה של לירי אלבג
הערב #יהיה_טוב אחרי החדשות בכאן 11 ובכאן BOX @AssenOmri@ronikuban