רוצה לספר לכם פה רגע על חוויה שעברתי בשנה שעברה, כשהצטרפתי לסיור לילי של תוכנית "יזהר" בדרום תל אביב.
במשך כמה שעות המתנדבים הסתובבו ברגל באזור התחנה, כשהם סוחבים איתם שקיות של סוכריות, מיכל על גלגלים של תה חם ושני תיקים גדולים מלאים במזרקים, קונדומים וציוד רפואי. הם הכירו בשמות את המכורים, דרי הרחוב והזונות, ידעו מי ניסה להיכנס לגמילה ולא הצליח, וכמה פעמים. למי יש בעיות עם המשפחה, מתוך אלו שיש להם בכלל משפחה, ומי עובר תקופה רעה.
אני זוכר משתמשת כבדה, עומדת כפופה, ואיך העיניים שלה נפתחו כשהיא ראתה את ד' המתנדב (שהתכופף כדי שתזהה אותו). כמה היא שמחה לחבק אותו, ופשוט לדבר כמה דקות עם מישהו שפשוט מתייחס אליה כמו בן אדם. וזה היה מפגש אחד מתוך בערך 70 באותו לילה (לפי מספר כוסות התה החם שחולקו).
לא כתבתי על זה כי זו לא היתה המטרה של ההצטרפות, אבל בערך כל מי שדיבר איתי בימים שלאחר מכן שמע ממני על הסיור הזה. ההשוואה הראשונה שקפצה לי לראש היא האפיפיור שרוחץ רגלי אסירים לפני חג הפסחא, או המשפט "אנו מתירים ל��תפלל עם העבריינים" בהתחלה של תפילת כל נדרי. לא כי דרי הרחוב, הנרקומנים, והזונות הם חלילה עבריינים. אלא כי שני הדברים האלה הם בעיניי מחוות שנועדו להזכיר שלא משנה מה עבר על אדם, ומה הביא אותו למקומות הנמוכים ביותר, וכמה ביומיום הוא מודר ונשכח, יש רגעים שבהם אנחנו צריכים להזכיר לו ולעצמנו שהוא עדיין בן אדם. שהוא עדיין חלק מאיתנו. שהוא ראוי לחמלה ולאנושיות ולחסד. וזה בדיוק מה שהחבר'ה האלה עושים.
יזהר היא תוכנית למזעור נזקים. באופן רשמי היא נועדה למזער הפצה של מחלות זיהומיות, ולכן חלוקת המזרקים הנקיים והקונדומים. בסיורים האלה הם גם מציעים לאנשי הרחוב להגיע למרכז שלהם בשעות היום, שם הם יכולים להתקלח, לאכול משהו ולקבל סיוע בתחומים כמו מיצוי זכויות - שיותר קשה לתת ברחוב בלילה.
התוכנית לא דורשת מהם כלום. לא להיגמל, לא להשתנות, לא כלום. היא רק רוצה למזער את הסבל האנושי שנמצא בכמויות עצומות במקומות האלה. וזה היה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בשנים שאני עובד ככתב. אולי בכלל.
...
אני כותב את זה עכשיו, אחרי שנה, כי הבנתי שמתנדבי התוכנית מועמדים לפרס הוקרה (שאינו כספי) של משרד הבריאות. כששמעתי על זה ביקשתי מהעמותה שמפעילה את התוכנית, האגודה לבריאות הציבור, רשות לכתוב על הרשמים שלי מהסיור ההוא שהיה אוף דה רקורד. הם הסכימו. אין לי שום קשר לתוכנית או לעמותה, אני גם בטוח ששאר המועמדים לפרס ראויים מאד. ובכל זאת היה חשוב לי לכתוב על מה שראיתי באותו לילה.
@RoiSimyoni כמה אני זקנה? אני זוכרת אתו עברי לידר בהופעה בצוללת בירושלים, מברך את הקלידן שלו, אבי המוזיקה עידן רייכל, על האלבום הראשון שלו שעומד לצאת בקרוב
בגלל השעה הנוחה, נתנו לילדון לראות את תחילת המשחק והוא החליט באופן שרירותי לחלוטין שהוא בעד ארגנטינה.
כשמצרים הבקיעה הוא התחיל לבכות בטנטרום ולקרוא "ארגנטינה! לא מצרים!" מה שמוכיח באופן רשמי שבנים וספורט זה סתימות גנטית
מעניין אותי אם בסוף, כשהוא בלילה לבד, מסי גם קונה את כל השטויות של ה"גואט", או שגם הוא רואה את ההגרלות הקלות, את הפנדלים שהוא מקבל על כל נשיפה, את העיוורון של השופטים על כל מה שקורה ברחבה של ארגנטינה.
אם הוא רואה את הסיפור של פולארי�� בולאגון וחושב איזה גועל נפש, או אומר לעצמו במשיכת כתפיים "ככה זה, לא?"
@jonathanroizin אתה מפספס את הנקודה! הבית של איילת *הוא* הבית של הנמלה! אם תסתכל בעמוד של העוגיות והמיץ בסוף תראה אותה על השטיח בבית של איילת!
(אוכל לצלם כשהילד יקום)
הילדון (בן 4.5) התעורר היום ממש מוקדם ו-@danieldolev קם איתו לראות טלוויזיה ונרדם לידו. עכשיו הילדון אמר לו, "אבא, נכון כשקמנו קודם? אז נחרת על הספה כמו ג'ירף מת"
מדובר בגאון.