1. במוסף לשבת פרסמתי הבוקר פרטים רבים, מדויקים, מתחקיר מוצב נחל עוז. המידע הגיע לפני מספר שבועות, והחלטנו לדחות עד שהמשפחות יקבלו רשמית את התחקיר. זה קרה אתמול. התחקיר מעיד על כישלון נורא, הפקרה, דילמות איומות בעת הלחימה - וגבורה אין קץ, של תצפיתניות ולוחמים. התחקיר ממליץ כי שני לוחמים, הגשש החטיבתי איברהים ח'רובה, ומפקד פלוגה בגדוד 13 של גולני, שילה הר אבן, יקבלו את עיטור העוז. הנה הקטע המלא שכתבתי. שימו לב במיוחד למסקנות התחקיר לעניין החמ"ל ומה שהתרחש שם, הלב הכואב ביותר של טענות חלק מהמשפחות השכולות.
אני מציג את המסקנות הללו לא כ"כזה ראה וקדש". זה התחקיר של צה"ל. בניגוד ל @kereneubach, לא תחקרתי בעצמי.
הנה הקטע המלא.
"הקרב במוצב נחל עוז הוא כנראה הנורא בתולדות קרבות צה"ל. פרטי התחקיר הוצגו אתמול למשפחות הנופלות והנופלים. זה היה באיחור רב. ההתעכבות סביב נחל עוז הובילה לנרטיבים מרים, שמועות, האשמות שהושמעו כלפי חלק מהחיילים ששרדו, וגם אלה שנפלו. ובעיקר: משפחות שכולות שחשו שהאמת מוסתרת מהן. שבנותיהן הופקרו ושהן מופקרות. הטקסט בעמודים אלה איננו ממצה את הבדיקה הצה"לית כולה; הוא מכיל רק כמה נקודות חשובות.
במקרה של נחל עוז, יש עומס של מידע. מעבר לעדויות שורדי הקרב, קיימות מצלמות של צה"ל. תיעוד של חמאס. שעוני דופק של לוחמים. תיעוד מהאוויר של כלי טיס בלתי מאוישים. הקלטות והודעות. מתוך 162 חיילות וחיילים בבסיס, נפלו 53. התצפיתניות שלא נרצחו, נלקחו בשבי. 22 תומכי לחימה נהרגו.
הנה חלק מהמסקנות בתחקיר צה"ל, בשפה עובדתית.
זה היה כישלון חרוץ של צה"ל. וב"כישלון" אין הכוונה רק לכיבוש הבסיס, או להפתעה המוחלטת של התקפת חמאס. הבסיס נבנה בקרבה לגדר, 800 מטרים, והתנהל כאילו מדובר במחנה עורפי מנומנם. התכנון שלו, הדרך שבה החמ"ל נבנה, העמדות, המיגוניות – שום דבר לא היה מותאם למציאות של בסיס על גבול עם אויב אכזר, רצחני. לא הוצגו תרגולות ברורות. לא היה ברור לחיילים מה בדיוק עושים אם יש חדירה לבסיס.
התחקיר בדק מה ידעו בארגון הטרור לפני ההתקפה. התברר כי חמאס הבין את כל תפיסת ההגנה של צה"ל בגזרה. הם למדו את הבסיס, והגיעו למסקנה שאם תוך רבע שעה הם מצליחים להגיע לשעריו, מרגע החדירה דרך גדר הרצועה – הוא יוכרע. האמת, כפי שעולה מהתחקיר, היא שגם עם סד"כ קטן בהרבה חמאס היה מצליח כנראה להשתלט על נחל עוז. הבסיס היה בנוי להגנה על יושביו למקרה של ירי תלול מסלול.
מאז הקמת המכשול הגדול בגבול רצועת עזה, היהירות הצה"לית גברה. התחושה המרכזית הייתה שאין סיכוי לחדירה, לא כל שכן פשיטה. בבוקר 7 באוקטובר היה לוחם אחד בלבד בש"ג (עם האזעקה, הצטרפו אליו עוד שניים; שלושתם מנהלים קרב ארוך). זהו כישלון מערכתי, לאורך זמן. למקום הזה מביאים את התצפיתניות ותומכי לחימה אחרים.
עם תחילת פשיטת חמאס, סגן מפקד גדוד 13, רס"ן ניר בוימפלק, חותר למגע מיד, ונפצע בראשו באופן קשה. רוב הזמן, אין בעצם שרשרת פיקוד מתפקדת במוצב וסביבותיו לאורך הקרב, אלא כוחות שונים, בעיקר של גדוד 13, שפועלים בנפרד בניסיון נואש, תוך חירוף נפש, לבלום גלים של מחבלים, מאות במספר. כידוע, התצפיתניות שומרות על מקצועיות שיא. התחקיר ממחיש שהן הבינו בדיוק מה משמעות החדירות שעליהן התריעו, שהן הפנימו שהמחבלים בדרך אליהן – והמשיכו לדווח, לתת תמונת מצב מדויקת לגזרה כולה. הן גילו קור רוח מעורר השראה תחת אש. יש הרבה סיפורי גבורה כאלה. סרן עדן נימרי ז"ל נאבקה במחבלים באחת המיגוניות עד מוות; בזמן הזה, חיילות הצליחו לברוח משם, בזכותה. המחבלים ממשיכים להשליך רימונים וחודרים למיגונית; הם רוצחים שמונה חיילות. אחרות מצליחות להיחלץ. שבע נחטפות, וביניהן אורי מגידיש (שתחולץ על ידי כוח השב"כ) ונועה מרציאנו ז"ל, שנרצחה בשבי.
התחקיר ממליץ על שני לוחמים לעיטור העוז. הראשון הוא רב-סרן שילה הר-אבן ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 13. הר-אבן ניהל שורת קרבות בתוך המוצב ומחוצה לו, שימש למעשה מפקד הגזרה - ואז אירגן כוח קטן בניסיון לכבוש מחדש את נחל עוז; הוא מספיק לעשות להם תדרוך ושיחת מוטיבציה, רגע לפני שהם מסתערים מעטים מול מחבלים רבים. כל לוחמי הכוח והוא עצמו נהרגים בשער המוצב בעת ההסתערות.
משעה 10:00 בבוקר, בכל רגע נתון, יש בערך 100 מחבלים בתוך המוצב. זהו מצב כאוטי, חסר שליטה. דוגמה: חלק מהחיילות מצליחות להיחלץ למגורים. המחבלים בעקבותיהם. כלי טיס בלתי מאויש של צה"ל מזהה מחבלים, ומשגר. החלונות במגורים מתפוצצים מההדף, אבל המחבלים בורחים.